האזעקה נשמעה בשעה 2:55 בדיוק.
עקרתי את הבן שלי מהמיטה החמה אל הממ"ד הקר.
הצמדתי אותו לחזה שלי וניסיתי לעשות כאילו אני נושמת סדיר כדי שלא ירגיש שאני מפחדת.
הוא הרגיש.
אני מתאמצת להסתיר.
מנענעת אותו בידיים רועדות ומצליחה לרגע לשקר לעצמי ולו שאנחנו מוגנים , שהעולם הוא מקום טוב וששום דבר רע לא יקרה לנו.
הוא נרדם.

חן לוגסי ובנה עמית בן השנה

 
אני מביטה בו ופתאום את עולה במחשבותיי.
את. כן את. זו מהצד השני של הגדר.
האם גם את ברגעים אלה ממש מנסה להרגיע את התינוק שלך בידיים רועדות?
האם גם את לא מצליחה לנשום כשאת חושבת על העתיד שלו?
מה את שרה לו? מה את מספרת?
אני חושבת שאני שומעת אותך.
את היללה שיצאה לך מהפה.
שומעת אותך ואת כל האימהות כולן.
נשים משני צידי הגדר מייללות לי בראש כמו תנים באישון לילה.
הן שומעות זו את זו ומחפשות דרך להיפגש.
היללות מתחזקות ופתאום אני רואה אותן, את כולן יוצאות מחדרי המדרגות, מהמקלטים, מבין ההריסות , ממקומות המסתור.
אני מצטרפת אליהן.
הן מתחילות ללכת עם התינוקות בידיהן ועל גבן.
בלי אפוד ובלי נשק, אל מול התותחים הרועמים.
רק הן וילדיהם איתן.
נחיל עצום ורב של אימהות.
צבא שלם.
שום דבר לא יכול לחדור.
הן נעות זו לעברה של זו ונפגשות בנקודת האמצע.
כשהן מגיעות אל הגדר הן נעמדות ומשתתקות.
כל אחת פונה אל תינוקה ומתחילה לשיר לו.
השירה רק הולכת ומתגברת.
סדקים קטנים נפערים בגדר האפורה.
התינוקות מתחילים לצחוק וצחוקם פוער סדקים גדולים יותר ויותר ויותר עד אשר הגדר האפורה מתבקעת לגמרי ומתנפצת לאלפי רסיסים.
ואז, לראשונה, הן רואות זו את זו .
התותחים משתתקים גם הם.
הן רק מביטות זו בעיניה של זו.
בוכות.
צוחקות.
ובוכות.
ובלי מילים יודעות את כל מה שעבר .
הן מתחבקות.
ואני, רק לרגע אחד, הפסקתי לפחד. הרגשתי איך נשימתי הופכת סדירה פתאום בתוך החיבוק הזה שלהן.
לרגע אחד האמנתי שהעולם יכול להיות מקום טוב. שאני מוגנת וששום דבר רע לא יקרה לנו.
האזעקה הבאה נשמעה בשעה 3:00 בדיוק.
הבן שלי התעורר.
נענעתי אותו בידיים רועדות.
חשבתי עלייך.
עליכן.
 
**
חן לוגסי היא שחקנית , כותבת ויוצרת תיאטרון. פעילה חברתית בתחום קידום שיוויון מגדרי ומעמד האישה מכפר סבא. נשואה לנדב ואמא לעמית בן השנה.