בימים כתיקונם אני קונה במכולת של עוֹמָר, לוקחת דואר ממכולת חינאווי משלימה קניות של תיקונים לבית ב'חסונה מברוק' וכשלא מרגישה טוב הולכת לד"ר אוסאמה.

בימים כתיקונם אני יושבת בגינה בטיפת חלב ובקופת חולים עם נשים שרעלותיהן משתנות בהתאם לאדיקות שלהן, וכשאני קונה בגדים ב'גרין' מתייעצת עם המוכרות כמאל או נור- איזה פיג'מה הכי כדאי לקנות לילדים.    

בימים כתיקונם הבנות שלי הולכות עם חברות לסניף והילדים הולכים לחברים בשכונה בלי פלאפון ובלי דאגה, קולות צחוקם של חבורת הילדים ברחוב וצהלות הילדות שמצאו עוד שבלול נכנסים בחלוני כמשב רוח מתוק ונעים.

משפחת פרנקל יומיים לפני שפרצה האש

מיום שני שעבר הימים כבר לא כתיקונם. הם נשברו...

והחלון עם משב הרוח המתוק הביא עימו קולות אימה. את הפחד מסרטוני הפרעות שאחותי שלחה לנו מחלון ביתה מרחק שבע דקות הליכה מביתי אין במילותיי לתאר.

לבושי שחור צועקים מתחת לביתה. מבעירים פחים, צועקים צעקות שהאוזן לא רוצה לשמוע... צעקות הקוראות להרוג אותנו, לטבוח בנו.

מול עיניה ועינינו - דגל ישראל מורד, במקומו דגל פלשתין עולה וקריאות ההמון המריע מרעידות את הלב. שריקת גלגלי הרכב הנשרף של השכנה מלמטה שמאז שעלתה מאתיופיה גרה בשכונה- עולה אל חלונה של אחותי, לאחריהם עוד מנוע מתפוצץ - זה הרכב של השכן המבוגר מהבניין הסמוך. צעקות 'איטבח אל יהוד' נמהלות בשברי התנפצות של חנויות ובתי כנסת, מהדהדות זמנים אחרים שלא היה לנו בהם בית של קבע וגב וזקיפות קומה, מובילות את המחשבות לימים של השפלה המחלחלת באותו הרגע גם בליבנו.

אחותי - אשת חינוך בנשמה, האיש שלה עובד במשרד האוצר, חיים בשכנות עם ערבים כבר כמה שנים עם ארבעת ילדיהם, עוזרים אחד לשני לסחוב את הקניות במדרגות, מסדירים יחד את תשלום הועד, מראים את שמלת הכלה של חתונת הבת והתכשיטים היפים משכם, נלחמים מול העיריה נגד העכברושים והביוב, מתעניינים זה בזה.. ובלילה אחד המציאות מתנפצת בשברי זכוכיות הבניין.

 

לקראת חצות קריאות השנאה והצעקות כבר נשמעות בחלוני ומאיימות על ביתי וילדי. קולות נפץ ברחוב החשמונאים... (החשמונאים!!) פורעים הופכים רכב ברחוב הראשי כאילו עשה להם משהו. והלילה שתפקידו הוא לשקוט ולמלא אותנו בכוחות כאילו ממאן לקיים את ייעודו.

עכשיו כבר ממש מתקרבים לבתים שלנו. שכנים יורדים בחשש, מנסים להבין וחושכות עיניהם. בקצה הרחוב - פורעים משליכים אבנים, סליחה, סלעים, על חברים - אנשים טובים, הכי טובים שיש, ועל האיש שלי, עובד סוציאלי. גם פה בעיר שעובד עם כל המגזרים.

הנשים שהיו שם מתפנות לאחור, מתחבאות ברכבים. הגברים כחומת מגן נעמדים לשמור. אין לאן לברוח - ריצה קדימה היא פציעה או מוות, ריצה לאחור- מביאה איתה את הפורעים ישר אל נשימות ילדיהם הישנים ונשימותיהם הבהולות של אלו שכבר התעוררו..

קריאות למשטרה לא נענות במשך ארבעים דקות ארוכות מנשוא. חבר נפצע ברגלו מאחד הסלעים. למחרת יעבור ניתוח. שבר מסובך מידי.

יריות באוויר מזהירות על קו הגבול. ואז בריצה משולהבת מתקרבים הפורעים בעיניהם שנאה, בידיהם סלעים ובקבוקי תבערה.

ירי. יש פצוע? הרוג? לא ככה רצינו לסיים את הלילה הזה..

עכשיו המשטרה מגיעה...

 

חוזרים הביתה בלבבות סוערים, הלומים, כועסים...

והלילות, הם כבר לא כתיקונם, ומי יודע מה יהא מעתה על הימים?

את רעידות הכעס, ההשפלה והפחד של הלילה שאחרי לא אצליח להעביר באותיות על הדף.

אחותי בביתה, אין חשמל כי שרפו את הארון הכללי, אין מזגן, אי אפשר לפתוח את החלון -  מעשן הרכב שלה שנשרף, מעשן רימוני ההלם, ומהחשש.. שייזרק בקבוק בוער פנימה.

הילדים מתעוררים בזה אחר זה מצעקות האימאם והפורעים ברחוב, ליבם רועד ואין דרך להרגיעו. הבטרייה נגמרת. אין דרך להטעין.. אין איך לאוורר רגשות או לעדכן אם קורה משהו. בדרך לא דרך מצליחים להעביר לה מטען נייד. דרך לא דרך כי הליכה ברחוב שם יכולה כרגע להסתיים בלינץ'. (קשה לומר את זה, אבל זו הייתה האווירה ברחובות.)

אזעקה... הם מתלבטים האם לצאת אל הבניין ולהסתכן מהשכנים ששינו פרצופם? או להישאר בבית ולהסתכן מפגיעת טיל?

יוצאים אל מדרגות הבניין, דקות של חרדה ומתח. חוזרים הביתה, מביטים בחלון ומגלים, את אותם השכנים שהרגע היו במדרגות, שורפים את הרכב השני שלהם.

אין משטרה. אין חיילים. האם חזרנו אחורה בזמן?

בימים שאחרי מרגישים שהדופק חוזר לפעום. מגיעים יהודים טובים ליד ביתנו ושומרים עליו. (מגיעים גם כאלה שפורעים ומזיקים לרכוש. בהם המשטרה מטפלת. הם לא חוזרים יותר)

כמו גשם טוב לאדמה יבשה וצמאה - מגיעות עוגות, ארוחות, הודעות מחממות, פיצות שמחבקות את הלב ומבהירות שאנחנו לא לבד, נשים שמוותרות על שבת או חג משפחתי ומפקידות בידי העיר האהובה שלנו את האיש שלהם לעזור לנו להשיב קצת בטחון וגם להרים לנו את הראש העייף. לפקוח ולהאיר עיניים טרוטות משמירה על הבית, על העיר, על החברים.

לפני שלושה שבועות בתחילתו של חודש הרמאדן הבת שלי הלכה לפעילות בגינה ליד הבית, הילדים שלנו שאלו שאלות על הרמאדן, הילדות שלהם ענו, יצרו יצירה, נהנו מאוכל מסורתי שהכינו במיוחד בשבילנו באופן שיהיה גם כשר. הם רצו שנדע שרמאדן זה לא נפצים וזיקוקים לתוך הלילה. שנדע שהאיסלאם מתנגד לאלימות ושהחג שלהם כמו אצלנו הוא זמן לשמחה, למשפחה עם אוכל מסורתי טעים ושופע.

את הפעילות המשותפת שתוכננה לחג השבועות כבר לא נחגוג ביחד.

את הלימוד השנה לא ערכנו ברוב עם לפי שכבות גיל, אלא על פי רחובות עם ליווי ושמירה.

עכשיו הימים כבר לא כתיקונם. הם התקלקלו. נשברו... וכבר אי אפשר ללכת לחסונה לתקן או לרפא אותם. הרחובות כבר שקטים אבל הלב... הלב עוד לא שקט.

**

נעמה פרנקל היא ראש מדרשת או"ת לינדנבאום לוד, מורה באולפנת צביה לוד, תושבת העיר, אם לשבעה בהם בת העיר שבאומנה. פעילה חברתית בעיר.