התעייפנו או רק נדמה שהתעייפנו? קבוצות הוואטסאפ של הנשים וקבוצות הפייסבוק לא רחשו כבעבר כאשר עוד עדות התגלגלה על המסך ועוד אישה נחשפה בכאבה. אולי זה כי כל "הגיבורים" כבר מוכרים מחקירות קודמות, אולי כי שוב ושוב זה נשמע אותו הסיפור ורק התוקף והקורבנות משתנים, ואולי רבות נוספות התכנסו בתוך הזיכרון הפרטי שצרוב בהן מהפעם ההיא שמישהו נגע בהן, חילל את כבודן וגופן.

משה איבגי (צילום יח"צ), אייל גולן (צילום מסך), סילבן שלום (מתוך ויקיפדיה

כל הנשים שהעזו לספר את סיפורן עשו זאת אחרי שתיק החקירה נסגר, חלקן לא סיפרו על שעברו לאיש, חלקן סיפרו אבל לא היו מוכנות להגיע עד בית המשפט, והשתיים שהיו מוכנות ספגו את היריקה בפרצוף הגדולה מכולן - ממדינת ישראל - והתיק נסגר מחוסר ראיות. העדויות שלהן לא נחשבו אמינות מספיק. אז את הטקסט הבא נעטר ב'לכאורה' על כל משפט, וכל החשדות שהועלו בפנינו ברצף בלתי נתפס, הם רק בגדר חשדות אבל השורה התחתונה זהה, הכאב הוא אותו כאב ואני מאמינה להן. 

אין לדעת אם בקשת תכננו את הבליץ הזה. כל מערכת הרי עובדת משך חודשים רבים על כל תחקיר שכזה. אוספת עדויות, מצליבה, מנסה לשכנע שוב ושוב ושוב את המרואיינות לספר את סיפורן, אבל הרצף שבו יום אחרי יום נחשפו סיפוריהם של לינור איצקוביץ' שהותקפה מינית לכאורה בידי סילבן שלום (בחדשות 12 על ידי אדוה דדון), של השחקניות שהותקפו לכאורה על ידי משה איבגי (התחקיר של איל גונן ושרית מגן ב'עובדה') ובאולפן שישי העדויות הקוהרנטיות של נשים צעירות שהבשילו לתוך הכאב הזה  עם סיפור חייהן בצילו של אייל גולן כפי שסיפרו אותו למצלמתו של אילן לוקאץ', יוצר תחושה בלתי נסבלת ומשקף כמראה את חייהן של נשים בישראל. יותר מהכל אפשר לראות בעדויות הללו את השיטה. זו של התקיפה וזו של ההשתקה.

בכל המקרים מדובר ביחסי כוחות בלתי אפשריים בכלל: שחקניות צעירות, מעריצות או מנהלת לשכה בתחילת דרכה אל מול הבוס הגדול, האיש הכל יכול בתחום שלו - האיש מספר 2 בממשלת ישראל סילבן שלום, הזמר הלאומי אייל גולן, והשחקן הלאומי- אגדה בחייו, משה איבגי. אנשים שלא ניתן להפריז בכוחם אל מול כל אדם אחר בתחום (והעידו על כך המעטים שבחרו להשתתף בתחקיר עובדה גם אם לא נפגעו אישית). בשלושת המקרים העידו הקורבנות על לכאורה לחץ בלתי פוסק, על האימה לאבד את כל עולמן - בין אם מדובר במקום העבודה שלהן והמקצוע שלהן ובין אם את המקום היחיד שהצליחו למצוא כמפלט למצוקה אישית קשה ואיומה בביתן כפי שעלה מהתחקיר באולפן שישי.

והאיום הזה לא היה רק בראש של אותן נשים אלא בא לידי ביטוי בפועל - השחקניות דלית קהן ואנה סטפן שהתנגדו לאיבגי פוטרו לכאורה בשל הסירוב שלהן לאפשר לו לגעת בהן (רואים? יש לכאורה פה). וגם ט' ונ' סיפרו איך קיבלו כתף קרה כל פעם שהתנגדו לכאורה לכך שיעבירו אותן למקורביו של גולן, איך לכאורה מצאו את עצמן בלי יכולת לחזור הביתה אם העזו להתנגד באותן נסיעות ארוכות אליהן הצטרפו יחד עם גולן והצוות שלו. "היינו בובה על חוט," הן סיפרו. השחקנית גלי אשכנזי לוין סיפרה איך הדפה את ידו הפולשנית של איבגי מדי ערב בוואן השחקנים ואיך בסוף נשברה: 'אז שישים עליי את היד, זה לא אונס. הנפש נגמרת מזה', אמרה והסבירה מדוע לא עזבה או התלוננה במשטרה. 'האם חשבתי לעזוב את ההצגה? לרגע לא עלה על דעתי'. שחקנית צעירה מקבלת צ'אנס ראשון בתיאטרון רפרטוארי, איך תמשיך בתעשייה אם תדווח?

'למי יש את הלוקסוס להגיד אני לא אעבוד איתו יותר?' אמרה השחקנית נעמה שפירא בניסיון להסביר איך נשארה שם אחרי שחוותה את 'הפלישה הזאת' של איבגי. אנה סטפן חששה שיקראו לה 'זונה רוסיה'. לרגע היה נשמע כאילו כולן מדברות על אותו אדם. 'זה אייל של המחשכים לא אייל של הבמה', הסבירו ט' ונ', השחקניות סיפרו סיפור דומה על איבגי השחקן הדרמטי על הבמה או על הסט וזה שמצמיד אותך לגב התפאורה וכופה את עצמו עלייך והשר הבכיר 'נו? את פותחת את הרגליים?' שגומר לכאורה והולך לפגישה חשובה. 

והשיטה היא לא רק התקיפה אלא גם ובעיקר ההשתקה שמסביב. וזו כבר אופיינית גם לסיפורים שנחשפו על יהודה משי זהב ב'הארץ' או יצחק לאור ורועי צ'יקי ארד ב'מקום הכי חם בגיהינום'. ורבים, רבים מדי נוספים. בכל הסיפורים האלה יש סביבה שהעלימה עין, והפכה את אותן נשים לשקופות. שהשמועות והרינונים היו שם משך שנים אבל איש לא העז לעצור את זה. אפילו עמית ליאור ועודד קוטלר  שלכאורה העזו להתייצב לצידן של השחקניות הודו כי 'לא ראו'. ליאור אף הודה שלא היה מוותר על הפקה שכבר הרים אם היה מגלה זאת. שניהם נתנו להבין עד כמה הנשים הללו היו אינסטרומנטליות לריצוי הגדולה ושמה איבגי. 

והתגובות? 'תעזבו את סילבן, הוא כבר 8 שנים לא בפוליטיקה', איבגי 'אני היום במקום אחר, כמעט שש שנים שאני יושב בבית מנותק מהכל, היה לי מספיק זמן לעשות חשבון נפש. תנועת MeToo שינתה את השיח בין נשים לגברים'. ואייל גולן 'התיק נסגר וזה מיחזור של טענות', מראים עד כמה חשוב שעוד ועוד סיפורים כאלה יסופרו. כדי שאף אחד לא יגיד שזו הייתה ה'אווירה', ו'ככה זה נהוג', ו'השיח השתנה'. לא זה לא זה לא! ולא יהיה פה טוב יותר עד שלא ייחשפו גם אלו שלא נחשפו עד היום בין אם מדובר ברופאים בכירים או מרצים בכירים או מנהלי מחלקות בבנק או כל מקום אחר שבו הריקבון עדיין ממשיך. אז אין לנו את הלוקסוס להתעייף, רק לוודא שזה לא קורה יותר ולתת במה לנשים האלו לספר את מה שארע להן. והכאב הזה לא ייעלם עד שאלו שפגעו יבינו שהתנצלות כנה תרפא גם את נפשן של הנפגעות, גם את שלהם עצמם. 

איגוד מרכזי הסיוע לנגפעות ונפגעי תקיפה מינית