כשצעיר בן 25 רוצח צעירה בת 18 הכישלון הוא של כולנו
הכתובת הייתה מרוחה על הקיר בדם – דמה של הנרצחת. כל כך הרבה פעולות היו אמורות להינקט כדי שהזוועה הזו לא תתרחש ואף אחת מהן לא התרחשה, אולי השנה נעצור את הרצח הבא?
נתחיל בהתנצלות המובנת- לא, אין גיל שזה הגיוני לרצוח, אין גיל שבו רצח הוא מובן או סביר אבל כן, כשצעיר בן 25 רוצח בת 18 ברור שהכישלון שלנו כחברה גדול יותר.
זה לא גיל שבו יש ילדים ורכוש וקשר שלא ניתן לפרום אותו. זה גיל שבו כשקשר מתפרק אז ממשיכים הלאה ומוצאים את האדם שיותר מתאים לך אבל לא רוצחים. זה אירוע שהתרחש בגלל הרצון לשלוט, להגיד את המילה האחרונה, להיות זה שקובע. זו אגב אחת הסיבות לכל מקרי הרצח של נשים אבל לרוב מלווה לזה תחושת תסכול וחוסר אונים וחוסר יכולת (מדומה כן?) לצאת מהמצב. טרור מגדרי הוא משהו שאם נכוון אליו מספיק זרקור וכסף וטכנולוגיה אנחנו אמורים לדעת להתמודד איתו כפי שאנחנו עושים עם טרור לאומני אבל כשצעיר בן 25 רוצח בת 18 והשכנים מעידים ששמעו את המכות וההורים מעידים שניסו למנוע ממנה שוב ושוב ללכת אליו, שמבינים שהאיש ישב במאסר בגלל אלימות כלפי בת זוג קודמת ושהנרצחת עצמה הגישה נגדו תלונה ועדיין כשההורים ניסו למנוע ממנה ללכת הגיע שוטר כדי לאפשר לה לעשות זאת, אז זה אומר שהכתובת הייתה מרוחה על הקיר בדם - דמה שלה.
כל כך הרבה פעולות היו אמורות להינקט כדי שהזוועה הזו לא תתרחש ואף אחת מהן לא התרחשה:
האיש הזה אמור היה להיות במאסר מספר שנים בכלא על האלימות שהפעיל בפעם הראשונה ולא מאסר על תנאי אבל אם מישהו ריחם עליו בפעם הראשונה הרי שבפעם השנייה והשלישית שהעבריין הסדרתי הזה עבר את סיפו של בית המשפט בקשר לעבירות כלפי בנות זוגו הוא היה אמור לקבל את העונש המירבי בחוק ולא יום אחד פחות. למה איש כזה בכלל מקבל עבודות שירות? מי מעז לחתום עם איש מסוכן כזה על הסדרי טיעון? איך זה נגמר רק בשישה חודשי מאסר בפועל?
באין מענה מבית המשפט או הפרקליטות, היה על המשטרה להיות נוכחת בחייו של הרוצח כך שלא היה מעז לנקוט שוב באלימות , היו אמורים להוציא נגדו צו הרחקה אוטומטי ברגע ששוחרר מהכלא, כן, מזמן היה צריך לקבוע בחוק שמי שנאסר בגין אלימות יקבל אוטומטית את האזיק האלקטרוני וצו הרחקה ושמפקחים על עבריין מורשע כזה 24/7 אלא אם עבר טיפול מסודר בכלא ורשויות הכלא מאשרים שהביע חרטה, עבד על עצמו, ונגע האלימות עזב אותו לתמיד.
אם מסתכלים על הנתונים מבינים איך הגענו עד הלום. בשנת 2020 נרצחו 26 נשים, מחציתן על ידי בני זוגן, 28,375 תיקים על אלימות במשפחה נסגרו בשנה הזו, רוב מוחץ מחוסר ראיות. מחצית הנשים שנרצחו היו מוכרות לשירותי הרווחה, כשליש מתוכן התלוננו על אלימות לפני הרצח (נתונים מתוך מדד האלימות של ויצו, נובמבר 2021) ומה אנחנו עשינו עם כל העושר המספרי הזה? לא הרבה אם מסתכלים על שנת 2021 שבה נרצחו עד כה 20 נשים.
וכן, מילה למערכת החינוך. גם בית הספר של הרוצח הזה כמו גם של הצעירה הזו אמורים לעשות חשבון נפש זהה לזה שעושים אני מקווה ברגע זה בני משפחתה ובני משפחתו. אם בשנת 2021 רצח הוא הפתרון לקשר כושל בין שני אנשים כל כך צעירים אז ברור ששניהם לא היו מחונכים נכון. לא ערוכים נכון לחיים, למציאות, למיניות וזוגיות בריאה. יודעת שזה קשה לקרוא אבל גם צעירה שלא יודעת שהיא שווה פי אלף מחבר שפוגע בה ולא יודעת לקום וללכת ולזעוק לעזרה כשצריך סימן שהיא גדלה בחברה לא בריאה, כזו שלא שמעה על שוויון בין המינים, על זכותה של אישה לגופה ועל סימני האזהרה מפני מערכת זוגית אלימה ומסוכנת, סימנים שנכון ללמד בכיתות הגבוהות בבתי הספר כדי שיידעו הנערות לשמור על עצמן ויידעו הנערים לזהות באחרים וגם בעצמם את אותם ניצני אלימות. והכישלון הזה עומד לפתחנו כולנו. חינוך זה עניין של החלטה ואנחנו כחברה לצערי כנראה עוד לא החלטנו לחנך לזה - למנוע את הרצח הבא, להילחם בטרור המגדרי, להפוך את המקום בו אנחנו חיים לאלים פחות, מקום שמכבד נשים, שמאפשר להן לבחור את בחירותיהן ולהישאר בחיים אחרי שעשו זאת.
React to WordPress
