ארבע שנים חלפו מאז עזיבתך את גופך רומי והחיסרון שהותרת נישאר כמו ואקום, מושך בכל הכוח מילוי חדש. "לתת את כל מה שיש בי" היה המוטו שלך בחיים. לא משנה מה עשית, היית חייבת לעשות אותו טוב, וטוב לא הספיק עבורך, זה היה צריך להיות מושלם. ואת היית מוכנה לעבוד מאד קשה כדי להגיע לזה.

רומי כהן ז"ל

זה היה בהשקעה האינסופית שלך. ניהלת סדר יום של גנרלית, מבוקר עד ליל. הסתכלתי פעם ביומן שלך, אחד מהרבים שהותרת אחרייך. כמות המשבצות שסודרו שם, בטורים ושורות, לא הייתה מביישת אף שר בממשלה. כל דבר שלקחת על עצמך, לקחת ברצינות והשקעת בו את המקסימום שאת יכולה.

זה היה בכל סגנונות המחול שכל כך אהבת. זה היה בקשרים שלך עם כל אדם באשר הוא. השקעת בחברות שלך, במשפחה, בילדים שהדרכת. כל אחד הרגיש לידך אהוב ומיוחד, שרואים אותו ושומעים אותו . ידעת איך להוציא את הטוב מכל אחד. עם הצחוק המתגלגל ויופי שאי אפשר להתרגל אליו. תמיד היית המבוגר האחראי, זאת שאפשר לסמוך עליה, שאף פעם לא תאכזב. היה בך שילוב של כל-כך הרבה רצינות, מסירות ואחריות, עם כל כך הרבה מתיקות, צניעות ושקט פנימי. איך קרא לך אבא? ילדה דבש. עשית הכל תמיד ברוח טובה. היחס החם שנתת לכל אוהביך, יישאר לנצח בליבנו.

לימדת אותנו שמנהיג הוא לאו דווקא זה שצועק בראש 'קדימה אחריי' באש ובמים. המנהיגות שלך נבעה מהדוגמא הטובה שנתת לכולם. בשקט, בצניעות, בנדיבות ובחיוך רחב. לפני ארבע שנים הובלת אל מותך בדרך שמסמלת עבורי את ההיפך הגמור מחייך. דרך רוויה בחשיבות עצמית ובגאווה יתרה, באפס ענווה, באטימות הלב ועצימת עיניים. הובלת במנהיגות שאינה לוקחת אחריות, על ידי אנשים ששכחו זה מכבר שכולנו כאן בסירה אחת, ובעיקר שכחו את המשפט "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".

הרוגי אסון נחל צפית ז"ל

הרוגי אסון נחל צפית ז"ל

הייתי רוצה שתדעי, שמאז השיטפון הם מוסיפים חטא על פשע וממשיכים לטלטל את חיי המשפחות השכולות. באין ספור דיונים, בין אולמות בית דין, שמי יודע אם יש בו צדק. לא הטבע לקח אותך רומי, היה זה טבע האדם. האגו הצדקן שחושב שהוא יודע יותר טוב, שהוא נישא מעם. הישראלי שיש לו אחים, וקשרים, וקומבינות. מה זה קשור אליך רומי? זה כנגד זה יתברר. הרבה כעס הבעתי בשנים האלה, מול כל עם ישראל, צעקתי את נשמתי. ביחד עם שותפי לכאב, ההורים של עשרה ילדים, עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שלחניכים שיבואו אחריך למכינות יהיה מקום בטוח יותר.

גם אני, כמוך, נתתי את כל מה שיש בי, ולאורך הדרך הלא פשוטה הזו השתדלתי למצוא תמיד את אותם האנשים שרוצים לעשות שינוי. אלו שכן מוכנים להסתכל נכוחה בעיניים פקוחות וללא מורא, לשבת ולחשוב ביחד איפה טעינו ואיך ניתן להשתפר. זאת הרוח שלך רומי, שנותנת לי את הכוח לקום על הרגליים בכל יום מחדש. להמשיך להאמין בעם ישראל, להמשיך להאמין ברוח האדם. בסוף זה אנחנו, האנשים הקטנים. כל אחד הוא יחיד ומיוחד שאין שני לו. רק אם נשכיל לבנות חברה שבה כל אחד יכול להיות מיוחד כפי שנברא, ולתת את כל מה שיש בו למען הזולת, רק אז נוכל לחיות בשלום עלי האדמה ולקטוף את פירות עמלינו בבניין הארץ.

יעל כהן, אימה של רומי ז"ל, והכוראוגרפית עינת יניב אסטליין.  צילום: גדעון אברהמי

את הכוראוגרפית עינת יניב אסטליין הכרתי באולפן למחול מנשה, בבית השני של רומי. עינת הייתה מורתה הקרובה למחול בשנים האחרונות לחייה, עם קבוצת מורים מרשימה בהם רומי נגעה לא פחות. ניהלתי שיחות רבות עם רומי, תמיד בסוף יום עמוס שלה, בו למדה ורקדה ללא הפסקה. הייתי אוספת אותה ב22.00 בלילה, היינו מגיעות יחד הביתה, מדוממות מנוע, ונשארות בשקט שלנו. בשיחות האלה למדתי להכיר את עינת , דרך העומקים של החשיבה שרומי הביאה מתוך עולם המחול. על  ה"קונטקט" - ריקוד במגע, שמעתי ממנה הרבה. כמה שהיא אהבה לרקוד. ב"קונטקט", כך הסבירה לי, כולנו תלויים זה בזה וגורלנו אחד. המופע "זמן מת" צמח מתוך הכאב והטלטלה, אבל גם לצד החיבורים והתקווה. עשר נשמות הלכו איתך רומי. עשרה ילדים שלמדתי להכיר בארבע השנים שחלפו, ולגלות שבמניין המיוחד הזה, כולם קורצו מאותו החומר. מי ייתן ונזכה לעשות בזכותם הרבה מעשים טובים.