הנשיא האמריקני הקשיש ג'ו ביידן כבר לא בישראל אבל הדי הביקור שלו עוד חורכים את אתרי החדשות ובעיקר את הרשתות החברתיות. אם אתם מתעניינים באיוש הסעודי של האיים בים סוף או בנירמול היחסים עם הממלכה מעבר למפרץ אילת אז תפנו לפרשנים הרציניים יותר כי בסיכום שלנו נעסוק ברגעים בו נשים השפיעו על השיח - בדרכן או בהיעדרן.

נתחיל ברגע המאכזב מתחילתו של הביקור - שורה של גברים לבנים מחויטים ומחויכים צועדת בסך על השטיח האדום ואף אישה לא נראית באופק, לא בצד האמריקני ולא בצד הישראלי. כאילו 51% מהאוכלוסייה נשאבו לפנים כדור הארץ ובמגרש של הגדולים משחקים גברים בלבד, מחויכים כתמיד. לזכותו של ראש הממשלה יאיר לפיד, שביום יום שלו מוקף בסגל שמרביתו נשים, יאמר שהתעקש לשבור את כללי הטקס ולהביא את מנכ"לית המשרד הראשונה אי פעם בתפקיד זה כדי לפגוש את ביידן אבל הפגישה הזו לא באמת נקלטה במצלמות ואילו המראה הצורב של הגברים בשחור- כחול פיארו את כל שערי העיתונים והאתרים.

עדיין לא עוקבת אחרינו באינסטגרם? לחצי כאן

הרגע השני שייזכר מהביקור הזה הוא הרגע המרגש בו כרע הנשיא ביידן ברך בפני ניצולות השואה רינה קווינט וגיטה סיקוביץ, והקשיב רוב קשב לסיפור חייהם המופלא- האבדן הקשה מנשוא, ההצלה, החיים באמריקה והעלייה לישראל. גם במקרה הזה הייתה חריגה מכללי הטקס שכל הפמליה המכובדת, גברים, בטח גברים, נאלצו לחכות עד שהשיחה הלא קצרה הזו תסתיים בדמעות של כל הנוכחים והתרגשות גדולה.

הרגע השלישי התרחש בטקס שנערך בבית הנשיא, והוא כאמור, שנוי במחלוקת, וזה בלשון המעטה. רגע אחרי שהוענק לו אות הנשיא ורן דנקר ויובל דיין שרו ׳הללויה׳ בביצוע מרגש, קם הנשיא ביידן, שבר את הכללים שוב וסימן לשניים שהוא מבקש ללחוץ את ידם כהוקרה על השירה הבאמת נהדרת שלהם. דיין, שהתריעה מראש בפני המארגנים שהיא שומרת נגיעה, השיבה את פניו של הנשיא האמריקני ריקם וסרבה ללחוץ את ידו. זה המקום שבו חברות מערכת און לייף חלוקות בעמדותיהן ועל כן נציג את שני צידי הויכוח.

מצד אחד עומדת בתאל אלון וזאת דעתה:

יש שיקראו לסיטואציה הזאת סערה בכוס מים, אני בוחרת לקרוא לה בשמה – הצביעות הישראלית. קולות רבים ברחבי הרשת, ולא רק, מיהרו לקרוא ליובל חסרת נימוס, ולהתנצל בשמה בפניי ביידן (שבנינו כבר לא זוכר בכלל מי היא) אבל מטעמה של יובל הובהר שהיא התריעה מראש שלא תלחץ את ידו כיוון שהיא שומרת נגיעה. למרבה הצער, והעצבים, אחרי ההסבר שלה הקולות התחלפו בטענות כלפי בית הנשיא שבכלל הזמין אותה לשיר. הטענות כלפי יובל, גם לפני וגם אחריי שהסבירה את עצמה צועקים מכל עבר שנאת דת. בגלל שיובל שומרת נגיעה היא לא אמורה להופיע בטקס? באמת? הסיפור הזה סביב המניע של יובל לא רק מרתיח, הוא גם מגלם צביעות פמיניסטית חילונית, כי בכל סיטואציה אחרת שבה אישה הייתה מסרבת לגעת בגבר, האישה הייתה זוכה לגב פמיניסטי רחב. וכעת מסתבר, מותר לך לסרב ללחוץ את היד של נשיא ארה"ב מכל מניע שתרצי, אבל אם המניע שלך דתי- את חסרת נימוס.

העניין הזה הזכיר לי את הסערה שהייתה סביב לינור אברג'יל כשבחרה ללבוש שביס בעת טקס הדלקת המשואות. בישראל, מדינת היהודים, הליברלית, הנאורה, מותר לאישה לבוש מה שהיא רוצה, ומותר לה להיות אמא ולהצטלם בבגד ים, אבל חס וחלילה שמה שהיא לובשת יהיה מלבוש דתי. הביקורת הזאת נגועה בצבע לא פחות מאנטישמי בעיניי, כי נראה שבמדינת היהודים מותר לך להיות איזה יהודי שתרצה, חוץ מיהודי עם ערכים דתיים. ולא, אני לא מחזיקה בערכים הדתיים האלו בעצמי, ולא צריך להחזיק בהם כדי להבין שאי אפשר להכריח אישה ללחוץ יד לגבר. לא משנה מי הוא. אז למען הסר ספק, או יותר נכון הסרת מסכת הצביעות, העובדה שהמניע של יובל הוא מניע דתי היא זו שמעוררת את השיח הביקורתי כלפיה ולא שום סיבה אחרת. זה ברור כמו העובדה שהשמש זורחת והים כחול. ולמי שעוד לא הבין את הכלל הפשוט: לכל אישה, מותר להסכים או לסרב, לכל מגע, מכל גבר, מכל מניע שעולה על רוחה. ובעולם שבו מנסים לכופף כל אישה שעומדת על שלה, כל אישה שעומדת על הערכים שלה, לא משנה מה הם, צריכה לקבל את התמיכה של כל הנשים בארץ גם אם הן לא מסכימות עם הערכים האלו.

מנגד עומדת הדס רגולסקי, וזאת דעתה:

׳דרך ארץ קדמה לתורה׳, ׳כבד את אביך ואמך׳ ׳והדרת פני זקן׳ נדמה שכל הביטויים היפים האלה שצמחו בתורת ישראל ובהלכה ניגפו בשנים האחרונות בפני ההקצנה הדתית. לא חשוב יותר התוכן והמהות אלא רק הטקסיות, האיסורים והחרמות. יובל דיין לא התחילה עם זה כמובן, היא ביטוי לתופעה שלא הייתה פה בעבר כפי שההפרדה הקיצונית בחתונות, באוטובוסים ובמרחב הציבורי לא התקיימה מעולם בטח לא במדינות ערב וגם לא במושבות היהודים באירופה. זו הקצנה מקומית, ישראלית, הליכה לאחור לא בזמן אלא דווקא בהתנהגות, באבדן הדרך. זה מקביל למפקדים שנמנעים מלהעניק לפקודות שלהן דרגות, צוערים שיוצאים מהאולם אם יש שירת נשים ובקללות שסופגות נשים שמעזות לשבת מקדימה באוטובוס או לא לובשות מה שנראה מספיק חסוד למאן דהוא, לא פעם זה אפילו נהג האוטובוס.

יובל דיין הצהירה מראש שלא תלחץ את ידו, אבל בזמן אמת יכלה לבחור להתמודד עם הסיטואציה שנוצרה ולכבד את המעמד והאיש וללחוץ את היד. דבר לא היה נגרע מרמת האמונה שלה או מהאופן בו תופסים אותה בציבור. להיפך.

כדרכן של סערות בישראל הבאה תדחוף את הקודמת למעמקי מגירת הזיכרונות וספק אם ביידן עצמו עוד זוכר את המפגש הזה עכשיו שהוא כבר בפגישות מדיניות מעבר לים ויש לו לא מעט משברים לפתור בארצות הברית. צריך לקוות שהשינוי בישראל לא יבוא מלחיצת יד כזו או אחרת אלא דווקא על השטיח האדום, שנשים צריכות וראויות להיות עליו, כמקבלות פנים או כראשות ממשלה או נשיאות. כל השאר הוא רק מסך עשן לבעיה האמיתית