לפני מספר שבועות הגיעה ל'בונות אלטרנטיבה' פנייה של קבוצת נשים שלדבריהן עברו מסכת עינויים קשה במרכז לבריאות הנפש "איתנים". מהסיפורים שלהן עלה מהר מאוד מכנה משותף מאוד ברור: הן תיארו יחס משפיל ומזלזל, שימוש בפרקטיקות מיושנות, באיומים ובכפייה שהביא אותן להרגיש שהגיעו מים עד נפש ושהן צריכות לפעול כדי להגן על עצמן ועל נשים אחרות.  זה סיפור מורכב, עדויות קשות, אבל לצד הקושי הגדול, יש כאן סיפור של גבורה. קבוצה של כ- 30 נשים צעירות, שהחליטו שהן אומרות די ועוצרות את העינויים וההתאכזרות מאחורי כותלי מחלקת נשים סגורה ב"איתנים". חמש מתוכן התראיינו באומץ רב, חלקן אף בפנים גלויות על החוויות הקשות שלהן באשפוז ב"איתנים" בממסגרת התחקיר המצמרר של רחלי רזי סלע מתאגיד השידור "כאן", ששודר אמש. שיטת הטיפול שמובילה מנהלת המחלקה מוסברת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים ע"י ג' (שם בדוי) שתיארה זאת בתחקיר כך: "את צריכה להיות פה חודש-חודשיים לעבור השפלה,ולהבין דרך ההשפלה שרק את יכולה לעזור לעצמך".

"מכניסים אותי למחלקה, ואז קוראים לי למחסן שלהם. הדלת פתוחה, שלוש אחיות היו שם, ואומרים לי: תתפשטי".  כשג' ניסתה לשכנע אותן שאין בכך צורך, הן אומרות לה: "אם את לא מתפשטת עכשיו, נביא שני גברים שיפשיטו אותך בכוח".  ג' מעידה שהיא עברה פגיעות מיניות מגיל 4 עם הפסקות, "האחרונה הייתה קצת יותר משנתיים ועברתי התעללות פיזית ממושכת בעיקר מאחי הגדול, וכשאני מגיעה אל מול אותן 3 אחיות והן אומרות לי שאם לא אתפשט אז הן יביאו שני גברים שיפשיטו אותי בכוח, הפחד מאלימות, הפחד מפגיעה נוספת, הפחד הגדול שאם אני אתנגד יהיה יותר חמור פשוט מוביל לצייתנות מיידית, ומחזיר את הקורבן בעצם למקום הפגיע". 

מרים, שהעידה בפנים גלויות בתחקיר, סיפרה "הרגשתי כלואה, הרגשתי שהלך עליי. והם פשוט בלי שום התראה מוקדמת, בלי לחשוב על אלטרנטיבות , בלי לשאול אותי ובלי להזהיר הם פשוט התנפלו עליי. 3 או 4 אחים בריונים, הפשיטו לי את המכנסיים ונתנו לי זריקה מאוד מאוד משפילה לעיניי כולם. הם גם תפסו אותי בצוואר ומאוד הכאיבו לי". כל זה קרה לדבריה בשעות הראשונות לשהותה במחלקה. טלי, שגם כן התראיינה בפנים גלויות, סיפרה שעם הגעתה למחלקה הוכנסה לבידוד לטענת הצוות בגלל הקורונה. " נעלו אותי בחדר, נתנו לי סיר חד-פעמי לעשות את הצרכים שלי... השאירו אותי עם כל הצרכים שלי והריח היה לא טוב, אני חוויתי התקף אחרי התקף חרדה. נראה לי שזה בגלל שפשוט נעלו אותי כמו כלב" היא מספרת

שלומי, התראיינה בפנים גלויות גם על המדיניות המשפילה בקבלה למחלקה, וסיפרה שבמהלך האשפוז קיבלה מחזור וביקשה את הפדים שלה, שהיו אצל האחיות. היא ביקשה מהאחיות פד, "ואני עומדת מחוץ לתחנת האחיות ואני מנסה לתפוס אחות, ואני אומרת לעצמי אני עוד שנייה משתגעת, אני עוד שנייה מתאימה את עצמי למקום, אני עוד שנייה מתחילה לצעוק פה 'תביאו לי פד'. לא הביאו לי , פשוט לא הביאו לי".  שלומי הוסיפה לתאר את ההזנחה של המטופלות במחלקה: "זה דבר אחד לראות אנשים במצב נפשי קשה ולא מאוזן, וזה דבר שני לראות אנשים במצב קשה ולא מאוזן שלא מטפלים בהם".

עכשיו הקרבנות של "איתנים" יוצאות למסע משפטי בו הן דורשות צדק, ובעיקר ששמה שהן עברו לא יקרה לאף אישה אחרת. קבוצת "בונות אלטרנטיבה" פתחה בקמפיין מימון המונים בכדי לסייע להן לממן את ההליך המשפטי והשיקומי. ניתן לתרום לקמפיין כאן

מתוך הקמפיין של קבוצת "בונות אלטרנטיבה"

מערכת בריאות הנפש היא ללא ספק החצר האחורית של מערכת הבריאות בישראל, ובנושא הזה צריך לשים לב לכמה תופעות מדאיגות שעולות מהתחקיר הזה ומתחקירים קודמים בתקשורת בנושא. הראשונה שבהם נוגעת לחוסר האיזון הקיצוני בין כוחם וסמכותם של רופאים בתחום הפסיכיאטריה לבין כוחו של המטופל לשלוט בגורלו. עובדה זו גורמת לכך שבתחום בריאות הנפש מתקיימות הפרות זכויות אדם חמורות ובלתי סבירות.  גם כאשר מוגשות תלונות על פגיעה חמורה בזכויות אדם, הן מתבררות בתוך המערכת אשר כמובן מגנה על עצמה, מגמדת ואף מטייחת. דווקא במקום בו הפער בין המטופל לבעל הסמכות כה גדול, ראוי כי תלונות חמורות, מהסוג של האירועים שמתוארים ע"י נפגעות "איתנים", יחקרו ע"י המשטרה ברמה הפלילית ולא יישארו בתוך המערכת. התופעה השנייה, נוגעת לכך שהנשים הללו מתגוררות בירושלים והסביבה, ולכן מופנות לאיתנים על בסיס גיאוגרפיה. כי בבריאות הנפש המטופלת לא זכאית לבחור את בית החולים בו תטופל, היא כלואה באיזור הגיאוגרפי והצוות המטפל והפרקטיקות שלו נכפות עליה.

בנוסף למחדל המוסרי, ישראל חתומה על האמנה לשיוויון זכויות של אנשים עם מוגבלויות, ומטעם האו"ם יצאו בשנים האחרונות המלצות מאוד ברורות לגבי הפרקטיקות המיושנות הללו. סעיף 12 באמנה מניח שתמיד קיים שם אדם- תמיד קיים שם מישהו- מאחורי המסיכה החיצונית של הנכות, ובכלל זה נכות פסיכו-חברתית. ולפיכך, לדברי ג'רארד קווין, הממונה המיוחד לשיויון זכויות אדם עם מוגבלויות מטעם האו"ם בנאומו בכינוס מפברואר 2021, "הגיוני לבסס מחדש את תחום בריאות הנפש על הישות המשפטית של האדם כאדם והאוטונומיה שלו. ואם יש איזושהי משמעות למושג של יחס שווה, היא פשוט למחוק באופן רדיקלי את כל החוקים וקווי המדיניות של כפייה שלוקחים מאנשים עם מוגבלויות את החופש שלהם ואוכפים אמצעי כפייה אחרים".

אז אמנם מרבית הנשים הנפגעות, הגיעו למחלקה הסגורה באיתנים בהמלצה ו/או בהסכמה, אך מהרגע שנסגרה עליהן הדלת הן חוו פרקטיקות של כפייה, שימוש באיומים, כליאה ובדיוד, חוסר בשיחות, חוסר הסכמה מדעת, וחוויית טיפול מאוד קשה שהתירה בהן צלקות רבות ולעיתים אף העמיקה את הטראומה. ואני שואלת, איך ניסיון לטפל בנפש פצועה מתכתב עם פרקטיקות כל כך אגרסיביות?  לפעמים רק הקשבה וכבוד בסיסי יכולים לרפא טראומות קודמות. בוודאי שיחות עם אנשי מקצוע, שיקום ממקום של הבנה, בנייה של בטחון עצמי, יצירת סביבה בטוחה ושפויה, תמיכה מקצועית, פעילות ספורטיבית, טיפולים אלטרנטיביים, איפה כל אלה?

ד"ר פוראז, שהיה הממונה המיוחד מטעם האו"ם בנושא, אמר בכינוס של הועדה לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות ב2017: " אני קורא למדינות לעבור מפרקטיקות מסורתיות ולאפשר מעבר לגישה מבוססת זכויות. הסטטוס קוו כיום פשוט לא מקובל".  אני מצטרפת לקריאות, מבקשת להוציא צו סגירה ל"איתנים", ולהוציא את פרקטיקות הכפייה המתאכזרות הללו מחוץ לחוק. מהתחקיר ששוגר אתמול עולה כי ב"איתנים" נהוגה פרקטיקה של טיפול אגרסיבי אשר בקלות מדרדר לכדי השפלה, איומים ואלימות. ברור כי זו איננה מעידה מקרית אלא שיטת טיפול שיובאה ל"איתנים, בגיבוי מערכת הבריאות ובידיעתה.

ולאור הדברים החמורים שהתחקיר העלה אנחנו צריכים לשאול את עצמו: האם אנחנו כציבור מעוניינים לתת יד לשיטות פסולות מסוג זה? האם כספי הציבור שלנו אמורים לממן שיטה שמייצרת כל כך הרבה פגיעות? האם אנחנו מסכימים לשלם על מה שאמרה נפגעת נוספת בשם חירות, שהתראיינה הבוקר אצל קרן נויבך בתוכנית "סדר יום" בהמשך לתחקיר אמש, וסיפרה על הפגיעות שספגה באיתנים: "הרגשתי שאני שפן הניסויים שלהם".