האלימות הישראלית: "זה לא עוד מקרה בכביש, זו נורת אזהרה מהבהבת באורות בוהקים"
הרצח של יורי וולקוב ז"ל, שנדקר למוות לעיני אשתו באמצע מעבר חצייה זעזע את כולנו, אך הוא רק מקרה אחד מתוך רבים מידי, שהפכו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. סיר הלחץ ושמו 'האלימות הישראלית' שמשאיר אנשים רבים מצולקים פיזית ונפשית, הולך וגואה, והוא יתפוצץ בפנים של כולנו
אדם בן 58 קם ליום עבודה שגרתי. מנהל חניון בהרצליה. הוא ישב בפתח החניון לצד הבוס שלו, ולפתע הבחין במכונית שחוסמת נתיב. הוא קם ממקומו, לבצע את עבודתו. רק ביקש להזיז את המכונית למקום אחר, שלא תפריע. אדם יוצא מהמכונית. הולם באגרופו בפניו של מנהל החניון. ודואג שלא יוכל לזוז יותר בחיים.
ארבעה חודשים אחרי אני פוגשת אותו בבית החולים שבו הוא מאושפז מאז. יגאל חיון. יושב על כיסא גלגלים, עם צינורית מחוברת לאף. רגליים דוממות. עיניים שקורעות את הנפש. "בימים הראשונים הרגשתי כמו מת", סיפר לי. לא הצליח ללחוץ על לחצן המצוקה. לא הצליח לצעוק. לא לדבר. "אני נהייתי אפס". כמו רוצה לומר - אדם אחר הפך אותי לאפס. בסרטון שתיעד את המקרה רואים אדם גדול. עם רגליים נטועות בקרקע. יציבות. אדם עם בטחון. שנייה אחרי המכה, כמו מגדל קלפים, הוא מתמוטט. לשבריר שנייה נראה שעוד יש איזו מלחמה, של הגוף אל מול המכה. אדם גדול מתמוטט לאט לאט. ראשו הולם בקרקע וגופו משתטח על האספלט.
הרגליים של יגאל כבר לא יגעו יותר בקרקע. הוא משותק מאז, מהצוואר ומטה. אפילו את המגע המתכתי של כיסא הגלגלים הוא כנראה לא יכול להרגיש. הוא מישיר מבט למצלמה. נראה שאין בו שבריר של כעס. גיסתו מסתכלת על לוח התורנויות של המשפחה. אחים, גיסות, בני דודים ובנות דודות. אין לו אישה וילדים. החיים השתנו. כל שעה ביממה אחד או אחת מבני משפחתו המורחבת לצדו. חייהם התהדקו לחייו שלו, יותר משאי פעם יכלו לדמיין.
עד לפני ארבעה חודשים הסיפור של יגאל היה עוד ידיעה בעיתון. הוא סיפר שאפילו ראיינו אותו לאחת התוכניות, אבל מרוב מקרי האלימות, כבר גנזו את המקרה שלו, שהיה כבר "לא רלוונטי". מאז הייתה את הקסדה ההיא, שנהג אחד חבט בראשו של נהג אחר. שרוע על הרצפה, המצלמה ליוותה אותו מרחוק. כמו בסרט של אדם שמתבוסס בדמו. וכמעט היה אפשר לדמיין את הזום אאוט מפניו מחוסרות ההכרה. עם העיניים העצומות. העינית שנעה אחורה אחורה. חושפת את כלי הרכב מסביב. את הדומייה הזו, של מה שנייה אחת של חוסר מעצורים עלולה לעשות.
מאז הייתה גם את הדקירה בחולון, של יורי וולקוב ז"ל. דקירה שברגע אחד חדרה עמוק לבטן של כולנו. פתאום חלחלה התובנה שזה לא עוד מקרה בכביש. זו נורת אזהרה. מהבהבת באורות בוהקים, זועקת לנו שנשים לב ונשים קו מחבר. בין הרצח של אופיר חסדאי לפני שלוש שנים וחצי, רק בשל ויכוח על חנייה. אב שהשאיר מאחוריו שלוש בנות קטנות, שתיים מהן חולות – אחת בשיתוק מוחי, והשנייה בניוון שרירים. השלישית, הבריאה, צעקה לאמה בחניון, שנשארה לגדל אותן לבד, בשנייה שנשמעה הירייה שהכריעה את אופיר מול עיניהן. ולנצח היא ואחיותיה יגדלו ללא אביהן, שכבר לא יחזור. ולהמשיך לשים קו מחבר. לא רק בין המקרה הזה, אלא גם בין המקרים האחרים. הקטנים יותר כביכול. כשבחורה צעירה שחוגגת יום הולדת 20 מסיימת אותו עם דמעות, כי אשה סטרה לה וגררה אותה על הרצפה בשל אי הבנה פשוטה. ובין המקרים האלה לאחרים. אלה שמשום מה מסווגים אותם בקטגוריה שונה. כמו אבן שנזרקה לעברו של מפגין. כמו מכות שהוטחו בצוותי הרפואה. כמו אגרוף שמוטח בפעיל פוליטי. האם באמת אפשר להפריד?
צעקה שהופכת למכה, מכה שהופכת לסכין, סכין שהופכת לאקדח. ויכוח שהופך לשיתוק, לעתים גם לרצח. בשבועות האחרונות הולכת ומתגבשת בפנינו שרשרת של מקרים שהולכים ומתחברים, הולכים וגוברים. תופעה של אלימות שהולכת ורודפת אותנו, שפושה בתוכנו. אם נקשיב לנורת האזהרה הזו שמהבהבת לנו מול העיניים. אם נלמד להילחם בעצמנו, ולא אחד בשני, למשול ברוחנו, להשקיט את הכעס, לפתוח את הפצע. לדבר בינינו. גם אם לא נסכים. לפחות נסכים על דבר אחד. החיים הם מעל הכל. וחבטה אחת. מכה אחת. ירייה אחת. דקירה. בגלל ויכוח רגעי. כל אלה, חורכים את כל מה שאנחנו מאמינים בו, ומפרקים אותנו מבפנים. הגיע הזמן לשים לזה סוף.