מהי 'עריצות הרוב', ומדוע עלינו להיזהר מפניה?
מיכל ברנע אסטרוג, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם מסבירה מה הן הסכנות שטמונות לחברה מצב בו הרוב כופה את רצונו על המיעוט, האם ישנם מעשים והחלטות "בלתי סבירים באופן קיצוני", ואיך זה קשור לאופן בו רבדי האישיות השונים שלנו באים לידי ביטוי
חינכו אותנו ש"הרוב קובע". זו דמוקרטיה, לא? אבל מה קורה כשהרוב הופך לעריץ? מה קורה למי שאינו משתייך אליו, ומה קורה לו עצמו? מהי הסכנה ומהו המחיר שאנחנו משלמים כשהטון השולט מכסה את שאר הקולות? במדינה, בחברה וגם בנפש היחיד, רודנות הזרמים הדומיננטיים והפניית עורף לשאר החלקים – של החברה ושל האישיות – מובילה למקומות מעוקרים, אלימים, נעדרי שגשוג.
"עריצות הרוב" מוגדרת כמצב שעלול להיווצר במערכת דמוקרטית, ובו הרוב כופה את דעתו על המיעוט, בדומה לעריץ הכופה על נתיניו את רצונו. בשבועות האחרונים המושג הזה נשמע מכל עבר, כאזהרה חמורה. בעיניי הוא חשוב ביותר, ויכול להעיר אותנו ממין קהות חושים אנושית טיפוסית, כי הוא דורש מאתנו לעצור לרגע, להפעיל את עמוד השדרה המוסרי שלנו ולחשוב: האם המנדט שהציבור מעניק לנציגיו בבחירות דמוקרטיות ניתן ללא סייג? האם ישנם מעשים והחלטות שהינם "בלתי סבירים באופן קיצוני", גם כאשר נבחרי הציבור מעגנים אותם בחוק? איפה עובר הגבול בין מה שלגיטימי לבין מה שבלתי סביר? האם זה עניין של אינטואיציה? של שכל ישר? של היכרות עם המערכות המדיניות ועם ההיסטוריה? של דעה אישית? של סמכות חיצונית? של דעת הרוב?
ומהו אותו "רוב" שמנפנפים בו כמשען ללגיטימיות? הרי גם זה לא מדויק. שליש המצביעים חובר לשביעית המצביעים שחובר לעשירית, אחת ועוד אחת, בערך, והרי לכם רוב. ובל נשכח שלא בכל עת ולא בכל מדינה מדובר ברוב האזרחים. לעיתים קרובות זוהי רק נגזרת מהאוכלוסייה שמותר לה להצביע ולהשפיע. לדוגמה, כשהחוקה של ניו ג'רזי העניקה זכות בחירה לנשים בין השנים 1776 ל- 1807, היא התכוונה רק לנשים בעלות רכוש, ולא לנשים נשואות שלא היה ברשותן רכוש בנפרד מבעליהן. כשנשים ברחבי העולם החלו בהדרגה לקבל זכות הצבעה, בעקבות מאבקן של הסופרג'יסטיות, היו אלה בתחילה רק נשים נשואות, והזכות להתמודד בעצמן לפרלמנט נמנעה מהן. כשבבריטניה הכריז הפרלמנט, בשנת 1918 , על מתן זכות הצבעה לנשים, היא הוגבלה לנשים נשואות מעל גיל 30, ורק כעבור עשור נוסף הושלם התהליך. בשווייץ נשים קיבלו זכות בחירה מלאה בבחירות הארציות רק בשנת 1971.
מי קבע את כל הקריטריונים האלה? לפי אילו ערכים ולמען אילו אינטרסים? כדאי שנזכור, שגם אם כרגע לכמה מאתנו כבר נוח ועדיין נוח – זכויות אדם הן לא עניין מובן מאליו. כדאי שנזכור שאנשים מופלים כל יום לרעה – לעיתים באופן מגביל חיים, לעיתים באופן משבש חיים, ולעיתים באופן מסכן חיים – בגלל השתייכות או אי השתייכות לאי-אילו קבוצות. שאי צדק משווע יכול להתרחש בגלל חוליים פסיכולוגיים, משפחתיים וקהילתיים; שהוא יכול להיות קשור לשנאה ולטראומה ולצרות אופקים ולחינוך ולדעות קדומות – אבל שהוא יכול גם להיות מעוגן בחוק. וזו הסכנה הגדולה מכולן. כי אז, כאשר נעשה העוול – אין למי לפנות. ב"סיפורה של שפחה" מרגרט אטווד מזכירה לנו על דרך הזעזוע לעמוד תמיד על המשמר, מנופפת מולנו בבד אדום. הדברים לא קורים בבת אחת, אבל הם עלולים להידרדר די מהר כשהם חוצים סף מסוים. ואת הסף הזה אסור לחצות.
הרוב העריץ יכול להיות רוב מספרי של ממש באוכלוסייה מסוימת, או רק רוב בעלי הזכויות, או אפילו, בהשאלה, הזרם הדומיננטי פֶּר זמן ומקום: מה שבולט מעל הכול, "רוח התקופה", הזרמים העזים הסוחפים את הרוב המתבטא בקול, אלה שנותנים את הטון. אך לעיתים "עריצות הרוב" מתקיימת גם בנפש היחיד, בתוכנו פנימה, יום-יום.
הרי אף אחת או אחד מאתנו אינו עשוי מקשה אחת. הרגלים, משקעים, זיכרונות, תכונות, נטיות ודפוסים מרכיבים אותנו. חלקי אישיות שונים שחלקם לא פגשו זה את זה מעולם, זרמי תודעה ורגש החוצים זה את זה, נמהלים זה בזה עד לבלי הפרד או דווקא נעים בנתיבים מקבילים; שכבות על שכבות שזולגות זו אל זו או מסתירות זו את זו, מעברים מקשרים או דרכים חסומות ללא מוצא. ובין כל אלה ישנם חלקים דומיננטיים ושתלטניים, ואחרים ביישנים, הססנים, נחבאים אל הכלים. יש את החזית, את הפני השטח הגלויים יחסית, ויש את הרקע ואת המעמקים. יש קולות חזקים וקולות חלושים שבקושי נשמעים.
ברירות המחדל הפיזיולוגיות, ההתנהגותיות והמחשבתיות שלנו חוזרות על עצמן, שוב ושוב ושוב, וכדרכן של נטיות מחזקות את עצמן: כמו המים שנוטים להתנקז אל הנקיק הקיים מראש, ושככל שהם חוזרים וזורמים בו מעמיקים אותו עוד, ובכך מחזקים אותו כמקום הניקוז. כמו נתיב עצבי שמתבסס יותר ויותר ככל שהוא מופעל, עד אשר הוא כה חזק שהוא נעשה להרגל המופעל בנו אוטומטית מבלי שנתכוון לכך במודע.
הדפוסים העיקשים האלה, הנטיות החקוקות בסלע – הם העריצים הפנימיים שלנו. אלה הקולות החזקים, השתלטניים, הקובעים את הטון. הם אלה שצובעים לנו את החוויה ומעצבים לנו את הפרשנות והתגובה, שלוקחים מאתנו את זכות הבחירה. הם מכסים על קולות ותכונות וזרמים כמוסים יותר, אולי עדינים יותר, שנגישים לנו פחות; שככל הנראה מסרי החברה – המשפחה, הקהילה, רוח המקום והתקופה – דיכאו אותם. אכזבו אותם. הזניחו אותם. לא הכירו בהם ובזכותם להיות. לא אפשרו או לא עודדו אותם להתבטא בבהירות, לזקוף את הראש. אבל הם שם, המיעוטים האלה, הם חלק מאתנו. הם משפיעים עלינו גם איננו מפנים אליהם תשומת לב, ולפעמים ביתר שאת דווקא משום כך: דווקא בגלל העיוורון שלנו כלפיהם, דווקא בגלל שהם מעולם לא קיבלו התייחסות ראויה ומענה נכון. ואולי דווקא בהם, או בעצם הפעולה של הפניית המבט וההקשבה להם, טמונים איזה פוטנציאל לא מוגשם, איזו אמת יקרת ערך, איזה סיכוי חדש לטוב.
מיכל ברנע אסטרוג היא חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, מחברת הספר "השנים הבאות" (שתיים)