אני בן משק מארז אצלנו (לא אומרים מקיבוץ ארז. זה ברור). אני לא גר בקיבוץ משנת 96' אבל הקיבוץ גר בתוכי כל הזמן. כשואלים אותי מאיפה אני במקור אני עונה מארז. "איפה זה ארז?", אני עונה: "ליד מחסום ארז". "אה", זו תמיד התשובה.

ארז יצאה בזול מהאסון הזה בזכות כיתת הכוננות שלנו והנחישות המדהימה שלה. אמיר של אורנה נפל בזמן ההתקפה על הקיבוץ. אורנה הייתה גם מטפלת שלי והיא האישה עם אחד החיוכים הכי טובים בעולם (והיא בכלל "בת-גה"). המשפחה שלי, ארנון והמשפחה, אבא שלי ושאר הקיבוץ יצאו בזכות הגבורה שעוד ידברו עליה רבות. אבל ארז זה רק חלק מהמשפחה.

המשפחה המורחבת זה שער הנגב. המועצה שלי.

בשער הנגב לא היה דיסטנס בין הגילאים. זה קיבוצים קטנים, קבוצות גיל קטנות. לא היה לנו את הפריבילגיה להיות בדיסטנס עם הקטנים מאתנו. ישנו בנעורים. בכל הקיבוצים היו "נעורים" (חוץ מרוחמה שהם ב"מוסד" כי חייבים להיות שונים.) היינו משפחה ענקית.

זה בגיל 14 לבקש מרועי שיקפיץ אותי לשמיל ושירה בגבים. אז גם הכושי בא וכבר נפגשים עם אורי וכספי וקוצר. ואז שני מגיעה ממפלסים .זה לבוא לאור הנר לפבי אחרי שלא הצלחת להחזיר את הקלימוטרז בטרנזיט וגומי בא לתת יד וכבר נשארים לבירה. זה לנסוע עם סנפ לאיתן בנחל עוז עם הסוזוקי החום, לאסוף את גיל מניר- עם ולנסות לשבור שיא מהירות ולהגיע לפני ששטרקמן בא מרוחמה. לעשות הפסקה ולקפוץ לקיבוץ להביא את פומיקי ויאורי.

כולם משפחה אחת גדולה.

זה לא רק הדיסקו בארז. זה גם הדיסקו ברוחמה והפאב בגבים והדיסקו בגברעם. כל פעם קיבוץ אחר תופס משמרת. אין תחרות ואין יריבות ואין אגו. כולם אחים בגילאים של 13-18.

זה לקבל מדוד פיצו בכפר עזה חולצות של הפועל עם המספר 7 ו-9 ולהרגיש מלך. להתבייש מחדש להיכנס לחדר אוכל שלהם כל שישי שבאים לדודים למרות שאתה מכיר את כולם, כי ישנת אצל גיל ואצל עידן ואתה מעביר ערבים עם חבר'ה מהכיתה של שגית. בשישי בלילה אתה יודע איזה גלידה נשארה בגני ילדים של כפר עזה ואיזה סוג קרמבו (רק וניל) יש בגנים של מפלסים.

חיים בחברת נעורים. צנועים. בירות ונובלס. לא צריך הרבה. אם חסר משהו אז מדברים עם "המשפחה". אנחנו נביא מקרר מארז (לא חשוב מאיפה) וגבים יביאו לנו אמפליפייר לחדר. סחר חליפין. השלמות של איזה טישרט נשלים כבר מחבלי כביסה של קיבוץ אחר. אף אחד לא מתחשבן על כסף. אין חובות ואין התחשבנויות. מי שיש לו מזמין.

שער הנגב זה קיבוצים ומושבים. אשכנזים ומזרחים.

עודד בנעוריו בקיבוץ. "חיים בחברת נעורים. צנועים. לא צריך הרבה"

זה לשבת ב"סוף סוף פיצה" בשדרות עם הפיצה הכי טעימה בעולם ולהעביר ערב עם ניסים ובריק שהם משדרות. זה אחרי ארוחה מפסקת ביום כיפור ללכת כל הקיבוץ ברגל לנתיב העשרה להגיד שלום לאברהם ולילי. או לדעת שאפשר לבוא לשם לקטוף תותים בחממות ולפוצץ את הבטן. לך תתגלצ' אח"כ בדיונה הגדולה. זה לדעת ש"ברור חיל " על הג'ינס זה שלנו, וזה תפס בכל הארץ.

טלפונים של בזק לא היו בהתחלה ובטח שלא טלפונים ניידים. פשוט לוקחים אוטו מהסידור (עדיף שיהיה מהיר) וקופצים לחברים בקיבוץ אחר (ההורים שלנו בשלב הזה כבר מזמן ישנים בבתים שלהם). עם ניר עם כבר הייתי צמוד מכיתה א' והאוטובוס של שאול זה שלנו. ובאוטובוס הזה אתה נוסע כל יום. אתה מכיר את כולם. את הגדולים ואת הקטנים.

לא ידענו מה זה דיסטנס אז גם לא תפסנו תחת על ניצנים וגבר-עם עם האוטובוסים של "חוף אשקלון" כשהצטרפו אלינו בכיתה ז'. גם לא על רוחמה . הרחבנו את המשפחה. ואין מכות ואין אלימות. לא היו טילים והרגשנו חופשי. את כל שער הנגב הכרנו. לא היו רמזורים. מטוסי הריסוס (איפה שיואב היה טס) בצומת שער הנגב הייתה האטרקציה שלנו כל בוקר בדרך לבית ספר. היינו חותכים את הקיצור של איבים בדרך לרוחמה, ולומדים לתת כבוד בסיבוב של מפלסים.

כל מה שהיה דרומית לנחל עוז לא דיבר אלינו, הייתה לנו גאוות יחידה של שער הנגב. אבל היינו חולקים איתם את הקו מנווה שאנן בתחנה מרכזית של תל אביב דרומה.

המבוגרות של בארי, או רעים, או נירים, היו שומרות מקום ואז היינו יודעים שמחכים למישהו והנהג לא יכול לצאת לדרך, הסתדרנו. עצרנו לתת גלידה אמריקאית בעצירה ביד מרדכי. היום אנחנו חולקים את אותה הטרגדיה. היינו משפחה ענקית אבל לכל קיבוץ היה את הייחוד שלו והגאווה שלו.

במלחמת המפרץ לכולם היו תיקים למסכות שהכינו בארז מה- pvc שייצרו בכפר עזה. עם הסכו"ם של ניר עם או הניטים של אור הנר לא היה לנו ממש מה לעשות. ידענו מתי אפשר לקטוף חמניות בגבים ושקדים במפלסים. כל שנה היו לנו כלניות בלי הטייטל של "פסטיבל דרום אדום" וכשהוואדי זרם הלב שלנו התרחב.

18 שנה הגבולות גזרה שלנו היו יד מרדכי מצפון, רוחמה במזרח, נחל עוז בדרום וחוף ארז במערב. עשינו גיחות לתל אביב (הסבא וסבתא שלי גרו בתל אביב וגבעתיים). בלילה עם החבר'ה או בחופשים במהלך היום ומנסים להתקמבן על טרמפ חזרה מהתק"ם בסוטין.

זאת הייתה המדינה שלנו. חו"ל בשבילנו זה בחופש הגדול לעשות שבוע קייטנה בקיבוץ כנרת וביום שחוזרים כבר נוסעים לחברים בקיבוצים לספר חוויות אחרי שלא נפגשנו שבוע.

התקמבנו מחברים על מפתחות לשערים (לא היו שערים חשמליים) אבל תמיד היה סיכוי שתתקל בשומר של נחל עוז ב-2 בלילה. וברור שהוא אבא של חבר שלך ואתה רק מקווה שביום שישי באולם של דורות הוא לא "ילשין" עליך להורים. היום כשאני אבא אני מבין שהם רק דאגו לנו. דאגו שלא יקרה לנו משהו. הם היו ההורים או המורים שלנו.

אז כל השבוע שואלים אותי "אתה מכיר מישהו שנפגע? מישהו מהקיבוץ שלך? המשפחה בסדר?"

המשפחה זה משפחה ענקית והיא נפגעה . ממש נפגעה.

גם היום שעברתי את גיל 50 (ויש לי 4 כובעים של ג'ון דיר ), כל פעם שאני אראה אוטובוס צהוב בארץ , לא משנה בכלל באיזה אזור, אני תמיד אסתכל לראות אם זה אוטובוס שלנו, של שער הנגב.

עודד כהן, הפועל ארז, הפועל שער הנגב.

כותב הטור הוא עודד כהן, בן 50, גדל בקיבוץ ארז, והיום מתגורר בפרדס חנה יחד עם אשתו מרב, ושתי בנותיו ולי (15) וגוני (12). מרבית בני משפחתו עדיין גרים בעוטף עזה.