הגיבורים שלנו: סיפורם של אופיר וניצן ליבשטיין ז"ל

׳לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואמו.

…לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו מותו׳ (זלדה)

עוד לפני השעה 09:00 בבוקר בישרה אמא שלי בוואטסאפ המשפחתי- ׳נורית ברגר נהרגה׳. לאורך השעות מורטות העצבים של השבעה באוקטובר, נוספו עוד ועוד שמות לרשימה הבלתי נתפסת של נרצחי ונרצחות נתיב העשרה.

ביום הנורא ההוא איבדנו 20 חברות וחברים בני המושב, מבוגרים וצעירים, חברים שגדלתי איתם, חברים של ההורים, וגם נערים. בצאת השבת השחורה ההיא הבנתי מה שיבינו רבים רק ביום או יומיים אחר כך - רבים וטובים נרצחו במהלך השבת הזו, הטבח הוא מעבר לכל מה שהלב מסוגל להכיל, המספרים עומדים להיות בלתי נתפסים ואנחנו לא נדע מי הם אלא אם נספר את סיפורם. בכל פיגוע אחר היינו מכירים בעל פה את תולדות חיי הנרצחים. אבל כעת, כאשר האסון פגע ביותר מ-1,400 איש ואישה, ילדים ומשפחות רבות, קשה להכיל את הסיפורים כולם.

גייסתי את מיכל לוצקי, שבן זוגה גדל בקיבוץ נחל עוז ואיבד אף הוא רבים מחבריו, והפכנו שותפות לפרויקט #הגיבורים_שלנו. ביקשנו לספר את סיפורי הנרצחים וההרוגים, ולתייג את כולם תחת האשטאג אחד.  הוספנו האשטאג נוסף בהתאם למקום מהם באו. #גיבורות_וגיבורי_נתיב_העשרה.

הפרויקט מאפשר למי שלא יכלו לקחת חלק בהלוויות לספר על המתים ויאפשר למשפחות השכולות שכעת מתקשות להתמודד, למצוא את הסיפור על יקיריהן. בכתבה שלפניכם איגדנו רק מספר סיפורים, את היתר ניתן למצוא בפייסבוק תחת ההאשטאג #הגיבורים_שלנו שרבים כבר בחרו לתייג איתו את ההספדים שלהם.

אופיר ליבשטיין ז"ל

נמנעתי מהפוסט הזה עליך למרות שהיית השם הראשון שהותר לפרסום, למרות שהיה ברור שאם אתה נהרגת בקרב משהו מאוד לא טוב קורה פה, משהו גדול ושחור משחור. נמנעתי כי ורד עוד ישבה עם ביבו ודן דן ואורי בממד בכפר עזה, וכי לא שמענו מה עלה בגורל פיצי - ניצן שלכם. אז עכשיו נספר על אופיר ליבשטיין, גיבור בחייו וגיבור במותו, מנהיג מלידה, יזם, איש שוחר שלום, רגיש ומרגש, אחד שנוגע בלב של כל מי שפוגש בו, שכל אחת ואחד שהכירו אותו ויש אלפים כאלה, מנו אותו בין חבריו. האיש שהוסיף לכולנו י׳ בסוף השם ואנחנו הוספנו לו - אופירי.

אופיר נולד לפני 50 שנה בכפר נטר שבשרון. הוא גדל במושב, למד בביה"ס 'הדסים' ושם הכיר את איליי, אטד, דודו, אבישי, קוונץ, לשם, עקיבא ונוספים. הם היו החבורה שלו, חבר׳ה שהתקבצו מכל הארץ לפנימייה והוא היה העוגן שלהם מהמושב הסמוך.

כשהכיר את ורד אפשטיין, אישה שכולה טוב ואופטימיות מדבקת ממש כמו שלו (טוב אופירי היה היותר אופטימי בין שניכם…) עמדה בפניהם השאלה איפה לגור. כפר עזה שם היא נולדה וגדלה או כפר נטר. ורד רצתה להיות במרכז, הלב של אופירי משך דרומה וכך היה. זה לא סיפור שאני מכירה מעכשיו אלא ממזמן, זה היה סיפור של החלטה זוגית שנבחנה לאורך השנים והם עמדו מאחוריה יחד.

נולדו להם ארבע בנים - אביב, ניצן, עידן ואורי, והם היו הסנטר החברתי של כל חבורה שהתקבצה סביבם, והיו רבות כאלה, וגם הסנטר של המשפחות המורחבות והאחים והאחיות שלהם. ביתם היה פתוח לכל מי שרצה ולא היה רגע שלא היו בו הרבה יותר מאשר יושבי הבית המקורי. תמיד בית שופע צחוק, מאור פנים ושמחת חיים ויצירה.

זה מוזר להכיר מישהו כל כך קרוב ולדעת שיום אחד הוא יהיה ראש ממשלה או שר בכיר אבל זה מה שכולנו הרגשנו לגבי אופירי. כשהנשיא ריבלין קיבץ סביבו את מאה הצעירים המבטיחים בישראל כדי שישמשו עבורו צוות חשיבה, אופיר היה ביניהם.

אופירי היה ממקבל רציני, תמיד עסק במקביל בכמה דברים, תמיד היה עוד איזה פרויקט שדאג לו: הוא היה מזכיר הקיבוץ חולית כדי להעמיד אותם על הרגליים וגם עמד בראש אגודת הידידים של ג׳ו אלון ביער להב וגם היה מנכ״ל המפעלים הקיבוציים וגם הקים עם אחיו דורון חברה, קשה לעקוב מה קדם למה אבל בכולם טבע את חינו, האנרגיה שלו והיכולת שלו להוביל לעשייה.

והיה את הפרויקט האישי שלו ושל ורד וחברה נוספת- ׳דרום אדום׳. בערה בהם תשוקה שהישראלים יידעו שיש בעוטף עזה יותר מאשר טילים ומלחמה (עכשיו זה נשמע אירוני במיוחד) ואז הם יצרו על שולחן המטבח בביתם את הרעיון של ׳דרום אדום׳- ואכן, יש מישהו פה שלא נסע דרומה בעשור האחרון לדרום אדום?

מעל 15 שנים שהוא מפלרטט עם הפוליטיקה אבל לפני חמש שנים זה הפך למעשי כשנבחר לכהן כראש מועצת שער הנגב. פה הוא יכל לרתום את כל כישוריו וקשריו כדי להפוך את האזור למשגשג, להגדיל  את מספר תושביו. בימים אלה ביקש להיבחר בשנית לתפקיד. דבר אחד שכשל בו כמו אחרים - ממשלת ישראל העדיפה בכל שנות שלטון נתניהו לא לספור את הנגב המערבי, לא לצייד את כיתות הכוננות בנשק ובהגנה הדרושים להם. ההתראות שהובילו הוא וחבריו נפלו על אזניים ערלות. מדי שבוע נהג להתייצב בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית וזו היתה פגישתנו האחרונה. הוא חיבק את ילדיי שעה שאני נאמתי בצומת שער הנגב.

לפני חודשיים הודיעו לכיתת הכוננות של כפר עזה שעליהם להפקיד את הנשקים בנשקייה ולא להחזיק נשקים בבית. זו כנראה הייתה ההוראה לכל האזור וביום שבת הנורא, אופיר היה היחיד מכיתת הכוננות של יישובו (כן, ראש המועצה היה חלק מכיתת כוננות), שהצליח להגיע לנשקייה ולהתחיל להילחם. השאר יצאו מביתם רק עם אקדח ורבים מהם נהרגו עוד בטרם הגיעו לנשקייה.

לפי מה שמעריכים במשפחה, הוא יצא וחזר לאזור הבית שלו, שם נהרג בחילופי אש עם המחבלים. במותו הבטיח את חייהם של יקיריו. כשראו שהם לא שומעים ממנו והחלו טלפונים של אנשי המועצה שחיפשו אותו, הפעיל אביב את אפליקציית האיתור וגילה שאופיר קרוב מאוד לביתם, כשראה שהוא באותו מיקום גם עשר דקות אחר כך, הסתכן, יצא אליו ומצא אותו תחת עץ הזית ששתל אופירי ליד ביתם. אביב הבין מיד שאינו בין החיים, לקח את הנשק של אביו וחזר לממ״ד לעוד שעות של סיוט וחוסר וודאות.

אופירי חבר יקר, היית דמות מופת לכולנו, מנהיג וחבר (גם אם עוד רבים יכולים לכתוב את זה…), אנחנו אוהבים אותך ותהיה בליבנו לעד. יהיה זכרך ברוך.

ניצן ליבשטיין ז"ל

ניצן, ניצ, פיצי יקר ואהוב. כמה קיווינו לסוף אחר. כמה ייחלנו לנס אחד. אתה לא מבין כמה אנשים נשאו אותך בליבם משך 12 יום, המשפחה, החברים, החברים של החברים. אומה שלמה קיוותה לנס אחד שתמצא בחיים וזה לא קרה. הכרנו אותך מהיום שנולדת, פיצי, ועכשיו שכבר מזמן לא היית פיצי, עדיין היית מחייך בביישנות כשמישהו היה קורא לך ככה.

אמא שלך, ורד, הלביאה הכי גיבורה בישראל, שקיוותה עד הרגע האחרון, סיפרה שסמכה כל כך על התושייה שלך למרות שאתה היית זה שחרד מהבאות, אחרי שנקלעת למתקפת פצמ״רים בתור ילד. הצלחת להתגבר ולהפוך לנער מבטיח, היית אמור להתגייס ממש עכשיו, וזה כבר לא יקרה.

סתיו גבאי בן שבת כתבה עליך כל כך יפה, שאני מניחה פה את דבריה:

״הלוואי שכולכם הייתם מכירים את ניצן. הלוואי שכולכם הייתם מכירים את הילד הזה, שלא התבייש בפחדים, שרצה לנצח אותם. הלוואי שהייתם מכירים את ניצן, הילד שהגיע לעבוד על עצמו, ויצא גדול מהחיים, מודל משופר של עצמו.

הלוואי שכולכם הייתם רואים ושומעים את העקשנות, חוסר קבלת חצאי הסברים, היכולת לשגע את האדם שמולו בשם הצדק. הלוואי שכולכם הייתם מכירים את ניצן. הייתם אמורים להכיר, הוא היה אמור להיות ראש הממשלה שלנו עוד כמה שנים, או לפחות בתפקיד בכיר אחר. הלוואי שהילד המתוק הזה היה זוכה בסוף אחר.״

ביום הנורא הזה נרצחה אמא של ורד, סבתא של ניצן, בלהה אפשטיין, שתמיד קיבלה את כולנו בשמחה גדולה, ונטע אפשטיין, אחיינם, שקפץ על רימון כדי להציל את אהובתו בממ״ד בו שהו. כאלה הם כולם במשפחה המופלאה הזו - אוהבי אדם, שוחרי שלום, אוהבי המדינה והבית שלהם כפר עזה, קשורים בעבותות של אהבה לקיבוץ, לחברים, ולמשפחה היקרה שלהם.

נוח בשלום על משכבך ילד יקר. אבא שלך אופירי, סבתא בלהה ונטע בן דודך מחכים לך כבר יחד עם יותר מדי חברים. יהי זכרך ברוך.