צחוק מרושע ומקטין של מ"מ הטירונים השתחרר ללא שליטה יחד עם טיפת רוק שעפה לתוך העין שלי. בסיום טקס ההשבעה, שניה אחרי שצעקתי לשמיים יחד עם שאר פלוגת חנית של מג"ב "אני נשבעת"!. אין מי שלא צחק מסביב למשמע הסאונד של 100 בנות צורחות יחד. אז הבנתי שלהיות לוחמת זה לא רק לעשות יבשים, מדסי"ם ושמירות זה גם להילחם על מי שאני כל יום מחדש.

הצחוק הזה הלך איתי במשך כל השירות והמשיך איתי גם ליחידת המסתערבים של משמר הגבול, שם שירתתי כאישה הראשונה בתפקיד אחת מתוך שלוש. במשך ארבע השנים בהן שירתתי ביחידה נלחמתי מלחמה כפולה - אחת בשטח ואחת על הקיום שלי כאישה בתוך היחידה.

הסיפור שבחרתי להביא לכם לא משקף ולו במעט את יכולותיי המקצועיות וכישוריי, כמו קור רוח, יצירתיות, גמישות מחשבתית, יכולת הישרדות בתנאי אי וודאות ועוד. הוא משקף תפיסה שלפיה אני לא שייכת, שלשוני שלי אין מקום. אבל אנחנו במלחמה. כרגע אין מקום לדבר על שוויון מגדרי, יש מקום לדבר על הביטחון שלנו.

צה"ל היה צריך להשקיע בגיוון האנושי. להכניס עוד מוחות, עוד יכולות, לפתוח את הדלתות לנשים הצעירות והעוצמתיות שממלאות את הארץ הזאת. לא רק שצריך – מוכרח. אין חברה שיכולה להתפתח ללא גיוון אנושי. השוני הוא מהותי פה, ובמקום לפחד ממנו צריך להבין שהוא זה שתורם להשבחת המערכת. 

ואז הגיע ה 7.10 הארור. אף לוחמת לא הייתה צריכה לחשוב האם יש לה ערך מוסף, כמה מתח היא עלתה או לשאול את עצמה האם היא מתאימה לתפקיד, היא פשוט נלחמה כמו שאומנה לעשות. וכמה עיניים נשואות לגיבורות המלחמה. כמה ישנן עוד רבות וטובות ששואפות וחולמות להיות לוחמות. אין יותר לאן לברוח. צה"ל חייב לפתוח במידי את כלל התפקידים לנשים. החברה שלנו חייבת להיות ערוכה, להכין את הנשים הצעירות להיות לוחמות לא פחות מאשר את חבריהן לכיתה.

אני עברתי את האתגרים האלו. שום טיעון לא ישכנע אותי שדלתות יחידת דובדבן, המקבילה הצהלי"ת, ושאר היחידות והסיירות, צריכות להישאר סגורות בפני נשים. המאבק הזה כבר התרחש, הדרך הזו כבר נפרצה והיום אני כאן להגיד - אין יותר תאוריות, יש אמת אחת ברורה. והיא גיבורות המלחמה הזו.

רגע לפני שנכנסנו לטקס ההשבעה, מצוחצחות על מדי א', עם צמות הדוקות, וכומתה של משמר הגבול על הראש, מסודרות בטורים ישרים, מתרגשות ומורעלות, המכי"ת הסתובבה ואמרה לנו " לא משנה מה יקרה בטקס אתן לא זזות, לא משפילות מבט, ועומדות גאות בעצמכן". ואכן, היה קשה להישאר זקופה כשטיפת הרוק ההיא עפה לי לעין וכל הקהל התפוצץ מצחוק.

לכל נופלת, לוחמת, או גיבורת מלחמה היה רגע של טיפת רוק בעין, כל אחת והרגע שלה שגרם לה להבין שגם על להיות לוחמת צריך להילחם. הרגע הזה עכשיו כבר לא משנה כי במלחמה הזו - כבר ניצחנו.

 

 

כותבת הטור הינה שיר פלד מרצה, המסתערבת הראשונה בצה"ל