בשבועות שלפני המלחמה עסקתי רבות בהיעדר נגישות לאנשים עם מוגבלות בחירום, ובאופן ספציפי בהיעדר מרחבים מוגנים נגישים. הכל התחיל מפוסט שכתבתי בסבב, על התסכול והפחד שהרגשתי ביום שתפס אותי "צבע אדום" עם חברי ללימודים בספיר. כמו כולם חיפשתי את המיגונית הקרובה, אך בזמן שכולם מיהרו להיכנס אליה - אני וכיסא הגלגלים שלי נתקענו בכניסה. באותו רגע המחשבה הקשה הייתה שלא חשבו עליי ועל אנשים כמוני ועל הצורך שלנו במיגון. לא חשבתי שזמן קצר אחר כך ארגיש על בשרי עד כמה הבעיה חמורה ומקיפה, ועד כמה כל המוגבלויות שקופות במלחמה.

ב-7 באוקטובר למזלי הטוב לא הייתי בבית שלי בשדרות אלא ביליתי את החג אצל משפחה. מאז לא חזרתי לשדרות.

לאחר מספר שבועות אצל משפחה התפניתי לדירה נגישה יחד עם המטפלת הסיעודית שלי. אבל זה ממש לא היה פשוט, אלא סאגה בירוקרטית שלא דמיינתי שאידרש אליה. זה התחיל מזה שהרשות המקומית כלל לא ידעה על קיומי. נוהל "כספת נצורה" שמאפשר לרשויות לקבל את המידע עלי ועל עוד 125,000 אנשים עם מוגבלות בקהילה, שאינם מוכרים ברווחה, הופעל באיחור, וגם כשכבר הופעל – גילינו שלרשויות אין משאבים להתמודד עם הנושא. בעקבות זאת, כל נושא הפינוי של אנשים עם מוגבלות מהעוטף ומקו העימות, התבצע על ידי ארגוני חברה אזרחית רק בזכות מתנדבים מסורים עם רכבים מתאימים.

המפונים שהתפנו באיחור למלונות הקולטים, גילו שחדרים נגישים – אין. מעט החדרים הנגישים שהיו - כבר נתפסו על ידי מפונים אחרים, ואין שום גוף שווידא שישמרו למי שצריך. במשך שבועות ניסיתי למצוא חדר נגיש במלון ללא הצלחה, ורק לאחר למעלה מחודש מתחילת המלחמה החלו לאפשר פינוי של אנשים עם מוגבלות לדירות נגישות מסובסדות ע"י המדינה. עד אז – היינו צריכים להסתפק בחסדים של בני משפחה וחברים.

אבל גם אז לא הסתיים הסבך הבירוקרטי - כשפניתי לתיאום פינוי לדירה, גיליתי שהמטפלת הסיעודית שלי לא מוגדרת מפונה ולכן לא אוכל להגיע איתה. בלי המטפלת שלי אני לא יכולה ללכת לשירותים, לשתות, לאכול או לקום מהמיטה. רק לאחר פניה שלי ושל "לינק 20" לחבר כנסת, שיצר קשר עם מנהל אגף הרווחה שחיבר אותי לנציגת משרד התיירות – הבעיה הטכנית נפתרה, אבל ההרגשה נשארה – אנשים עם מוגבלות שוב "תקועים" מאחור.

בעולם ההיערכות לחירום, יש אמירה מוכרת - מה שלא עובד בשגרה לא יעבוד בחירום. הציפייה מרשויות מקומיות להצליח בזמן מלחמה ללמוד מערכת חדשה או לחילופין להצליח להקצות משאבים וכוח אדם למשימה שהם מעולם לא התמודדו איתה היא לא מציאותית. הם מתמודדים עם אוכלוסיות הרווחה שהם מכירים - וגם זה הרבה מאד.

לצד ההפתעות אליהן קמנו באותה שבת שחורה, היה תרחיש אחד שהיה ידוע ומוכר מראש, והוא הצורך לעסוק בפינוי אוכלוסייה, גם כזו עם מוגבלות. איך ייתכן שמדינת ישראל איננה ערוכה אליו? כבר במאי 2022 נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות פרסמה תקנות לפינוי אנשים עם מוגבלות בחירום – אבל מהנייר ועד ליישום בשטח המרחק רב. גם עכשיו, ב"שגרת המלחמה" שכולנו חיים בה – אנשים חוזרים לעבודה, ללימודים וגם לבילויים, ואנחנו לא באמת יכולים לחזור. רבים מאד מהמרחבים המוגנים בישראל לא נגישים, כולל בתוך מרכזים רפואיים ומוסדות ציבור. כשתהיה אזעקה – האנשים מסביבי ירוצו, ובצדק, למצוא מחסה. אני כנראה אישאר בחוץ.

מדינת ישראל עשתה בשנים האחרונות קפיצה משמעותית בהנגשה של מרחבים ושירותים לאנשים עם מוגבלות בשגרה נראה שיש מגמה חיובית, אך עדיין נדרשת הרבה עבודה – היכן החשיבה עלינו בחירום? אתגרי הנגישות בחירום מיוחסים למגוון רחב של מורכבויות, החל מהאתגר להיכנס למרחב המוגן בזמן ההתרעה, דרך הקושי להגיע לטיפולים רפואיים, אתגרים נפשיים וקשיי פרנסה.

באופן טבעי, אנשים עם מוגבלות הם אוכלוסייה פגיעה יותר בשגרה, ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום.

לצד זאת, אנחנו, האנשים עם מוגבלויות מונים כ20% מהאוכלוסייה - חלק פעיל ובלתי נפרד מהחברה, שתורמים לקהילה ולמוסדותיה בהתאם ליכולותינו וזקוקים למענים בהתאם לצורכנו. גם בחירום – אנחנו לא רוצים חסדים, אלא דורשים שיהיה גוף מתכלל, שיראה את כלל הצרכים של אנשים עם מוגבלות בתחום החירום ויחד איתנו ייצר התאמות ופתרונות כוללים שיאפשרו לנו להיות חלק מהחברה בכל תחומי החיים.

כותבת הטור הינה דור בן עמי, ראש תחום חירום ברשת לינק 20 מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד.