"אלוהים כמה אפשר?
100 ימים והמספר לא נקלט.
100 ימים של אי וודאות
100 ימים של חוסר אונים
100 ימים של כאב
100 ימים של געגועים
מספר מטורף, הזוי, לא יכולה יותר.
100ימים שפשוט בא לי רק לצרוח, לצרוח לשמיים.
הגוף לא מסוגל יותר אבל הראש אומר שחייבים להמשיך להאמין ולהיות חזקים, להיות חזקים בשבילך ולמענך עדן ילדה יפה שלי.
אני רוצה להאמין שאת מצליחה למצוא את הכוחות לשרוד שם ושאת נאחזת בתקווה ובאמונה שלמה שאנחנו לא שוכחים אותך ושאנחנו עושים הכל כדי לשחרר אותך מהגיהנום שאת נמצאת בו.
ילדה שלי, את בהישרדות כבר 100 ימים בתנאים נוראיים ואני שאמורה להגן עלייך לא מצליחה להגיע אליך...
מבטיחה לך שברגע שתהיי שוב בזרועותיי אף אחד לא יצליח לשחרר ולהפריד בינינו אז בבקשה עדן שלי אני מתחננת תחזיקי עוד קצת ועוד מעט זה יקרה.
אמא"
(שירית, אמא של עדן ירושלמי)

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Bring Eden Yerushalmi Home (@bring_eden_home)

מאה ימים.

מאה ימים שבהם משפחות החטופים לא יכולים לנשום ויחד איתם עוד מיליוני ישראלים שמרגישים כאב אמיתי למשפחות ולחטופים שהפכו בני בני בלב שלנו.

על הדלת של משפחת ירושלמי בכפר שלם בתל אביב לא כתוב שם משפחה או ברוכים הבאים אלא שלושה פוסטרים, של עדן, הבת האמצעית, בת 24, שחטופה כבר 100 ימים וקריאה אחת מהדהדת Bring her home.

מאחורי דלת הכניסה הזו לא ישנות כבר כמעט מאה ימים אמא של עדן, שירית, ואחיותיה שני ומאי. שני אמנם האחות הגדולה אבל שגרירת החוץ של הבית הזה הייתה עדן, אישה צעירה, כמעט נערה, עם אנרגיה מתפרצת, שמחת חיים וים של חברים. היא הייתה ברמנית ומלצרית וכל מי שישב בנחלת בנימין 51 הכיר אותה. כעת שני לקחה את התפקיד והיא זו שמתראיינת ומספרת על הרגעים שליוותה את עדן בסלולארי עד הרגע שבו נחטפה.

בבית הזה מאמינים בעדן וביכולות שלה לשרוד, בהתרגשות כאילו היא מספרת זאת בפעם הראשונה, שני מתארת בפני את התושייה של עדן. איך הגיעה לנובה עם שתי חברות להיות ברמניות אבל עוד לפני שהחלה המשמרת שלהן, התחיל הירי. השלוש ניסו להימלט ברכבן אבל כדורי המרצחים הגיעו אליהן. שני מראה לי תמונות של הרכב המרוסס וקשה להאמין שעדן שרדה בכלל את הירי הזה. שתי החברות נרצחו והיא התחבאה בין החברות בשקט מנסה להיעלם במקום שאי אפשר. פשוט אי אפשר. למעלה משעה ליוותה אותה שם שני מנסה לחזק את אחותה המבועתת.

כשהחלו הסלולארים של חברותיה לצלצל סמוך אליה, הבינה עדן שזה מסוכן לה וכשחלף במקום צעיר מהמסיבה, אזרה אומץ לצאת מהרכב והחלה במנוסה יחד עימו. הסלולארי כבר התרוקן ועדן בצעד של הרגע האחרון לקחה את הסלולארי של החברה שלה. היא מצאה מחסה מאחורי שיח והתקשרה שוב לשני, אפילו שלחה לה מיקום. שני ניסתה להרגיע את עדן, הבטיחה שהיא מעבירה את המיקום לכוחות הביטחון אבל איש לא הגיע. השיחה ביניהן נמשכה עד שעדן אמרה לה שמצאו אותה, שני הספיקה לשמוע קולות בערבית עד שנותקה השיחה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Raz Shechnik (@razshechnik)

לדברי שני עדן לא נפצעה ולכן היא משוכנעת שהיא בחיים. מדי יום אני מעלה תמונה של עדן ומשתפת ברשתות החברתיות, האחיות שלה משתפות בחזרה. ׳למה את משתפת כל הזמן את עדן,׳ שאלה אותי הבת שלי לפני חודשיים לערך. ׳בחרתי בה מההתחלה׳ השבתי, 'האמת שהיא קצת דומה לך…' כשמסתכלים בסרטונים של עדן ואחיותיה, רואים ילדת טיקטוק מהממת. אני גדלתי כמו החטופות מהקיבוצים בעוטף אבל הילדה שלי ועדן יכולות להיות חברות טובות. מאז הבת שלי וכל חברה שרואה תמונה של עדן, שולחות אליי. כשחם, כשקר, כשגשום,  אני חושבת על עדן, מדי בוקר וגם לפני השינה. היא בלב שלי הילדה הזו. 

הצעדה באורים. צילום: גלית סבג

משפחת ירושלמי לא מצטרפת למרבית האירועים בכיכר החטופים. זה קשה להן מדי. בשישי האחרון בחרו להצטרף לצעדה להחזרת החטופות סמוך לצומת אורים בדרום. 'עם המשפחות של יתר החטופות אנחנו מרגישות יותר בנוח,' אמרה לי שני. שירית, אמא של עדן התקשתה להכיל את המראות. 'הצעירה בכלוב הפחידה אותי', היא מודה. העדויות הקשות של אלו שחזרו מהשבי מותירות אותן חסרות אוויר. בבית הזה התפללו וחיכו שתבוא בפעימה האחרונה ולשווא ועכשיו מדי לילה אני מצטרפת לתפילה שלהן. שעדן תחזור, שכולם יחזרו. עכשיו!

 

כותבת הטור הינה הדס רגולסקי, מנכ״לית חוזה חדש, ממובילות מחאת הנשים