'הטרגדיה של המלחמה הזו היא ילדים והורים שחווים עקירה, נוודות והיעדר בית'
מאז השביעי באוקטובר משפחות המפונים נמצאות בחוסר ודאות תמידי, בו ההורים מתקשים לתפקד כדמויות מגינות וסמכותיות, ומי שנפגע מכך יותר מכולם הם בעיקר הילדים. "התושבים שעזבו את בתיהם הופכים פחות "מפונים" ויותר "עקורים". הם כואבים ומתנוונים, ועלינו – יתר האזרחים – מוטלת החובה לא להעלים עין ולמצוא להם פתרון עכשיו"
לפני מספר שבועות נפגשנו עם המשפחה המורחבת לראשונה מאז השביעי באוקטובר. כפי שקורה במפגשים משפחתיים, השיחות גלשו במהרה לענייני היומיום: פוליטיקה, צבא, חטופים. תוך כדי שיחה, מצאתי את בתי בת השנתיים משחקת מתחת לשולחן ומבקשת ממני להלביש אותה בבגד ים דמיוני כחלק ממשחק שהייתה עסוקה בו. שיתפתי פעולה וחזרתי לשיחת המבוגרים, תמהה על המשחק המקורי שהופיע פתאום. רק לאחר מספר החלפות של בגד ים דמיוני הכתה בי ההבנה: אנחנו המבוגרים, דיברנו על תושבי הדרום הנמצאים במלונות, ובתי הקטנה קישרה את המילה "מלון" לחופשה המשפחתית שהתקיימה באוגוסט האחרון והבילוי המהנה בבריכת השחייה.
לכאורה, מדובר בהתרחשות בנאלית שלא מצדיקה התייחסות נוספת. אולם תיאור קצר זה מגלם בתוכו בעיני את אחת הטרגדיות הגדולות של המלחמה הזו: הטרגדיה של ילדים והורים החווים עקירה, נוודות והיעדר בית. כשיוצאים לחופשה בבית מלון, זה נהדר ונחמד כיוון שהמשפחה חווה שינוי שגרה לזמן מוגבל, כמה ימים בדרך כלל, בידיעה שיש לאן לחזור. לרוב מתכננים את החופשה מראש ובוחרים לאן רוצים לנסוע, עם מי ולכמה זמן.
אולם מאז השביעי באוקטובר, אלפי משפחות נמצאות בסיטואציה בלתי אפשרית. קהילות שלמות עזבו את בתיהם בחופזה, בפחד, בלי לדעת לכמה זמן הם נוסעים ובמקרים רבים מבלי לדעת לאן יחזרו. יום רודף יום, והחיים של רובנו ממשיכים. כותרות העיתונים מדווחות בעיקר על מי שנמצא בסכנה: לוחמים וחטופים שנמצאים בסכנת חיים, ופוליטיקאים שלוחמים את ההישרדות הפוליטית שלהם. והמפונים, הפליטים החיים בקרבנו? נשכחו.
כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, ניסיתי לחפש מידע אודות המפונים – היכן הם כיום? כמה מהם עברו כבר ליישובי ביניים? כמה אנשים התפנו באופן עצמאי? האם יש ירידה בתפוסת המלונות? מה גילאי המפונים ואילו פתרונות חינוך ותעסוקה נמצאו עבורם? המאמץ שנדרש לשם מציאת המידע הזה היה רב וגם אז לא הצלחתי לקבל תמונה ברורה. יכול להיות שאין אף גורם שיש בידיו את כל המידע הזה.
התחלתי לחשוב על המילה הזו: "מפונים". אנחנו מפנים את השולחן בסוף הארוחה, מפנים דירה בסוף החוזה. לפעמים יש "פינוי בינוי". במילה פינוי גלומה המשמעות של לעשות מקום עבור משהו אחר. אך זו אינה המציאות של תושבי הדרום והצפון שיצאו מביתם בחטף לפני למעלה מחודשיים. גם בספרות המקצועית בנושא, המונח השגור בעולם הינו "עקירה". למילה עקירה יש קונוטציות פחות נעימות: הוצאת דבר מה בכוח באופן שעשוי להיות הכרחי, אבל מלווה בכאב. בעקירה מנתקים את השורשים ופוגעים במקור ההזנה. אולי זה מסמל יותר מכל את חווית העקירה: כשאין חיבור לאדמה, אין שורשים שנותנים הזנה, וכל המערכת נחלשת. וזה התרחיש האופטימי. בתרחיש הריאלי, ניתוק מהשורשים מהווה סכנה קיומית.
לצערי, זה מתאר היטב את הסיטואציה של המפונים. מדי פעם אני שואלת את אשת הקשר שלי באחד המלונות בים המלח האם הם כבר יודעים מתי יחזרו הביתה? או יעברו למקום אחר? כל פעם מחדש אני מקבלת תשובה דומה: "אמרו שעד סוף החודש, אבל גם אמרו שיכול להיות שזה ייקח עד פסח. בעצם לא קיבלנו אישור להאריך את השהות אבל גם לא נראה שיהיה אפשר לחזור הביתה" . הבנתם מזה משהו? גם אני לא. מניחה שגם היא לא. המפונים נעקרו ממקומם, ואין להם לא שורשים ולא הזנה חלופית. מה שיש להם בשפע הוא חוסר וודאות.
מה קורה לאנשים ששרויים בחוסר ודאות מתמשך? בין היתר, הם הופכים לפאסיביים. היכולת לתכנן קדימה, לקחת יוזמה, ולהיות פעילים נפגעת. יש עלייה בתחושות של חוסר אונים שמפחיתה את הניסיונות להשיב שליטה באופן אקטיבי. כל הנ"ל עשויים להעלות את הסיכון לדיכאון, חרדה, החמרה של דחק פוסט טראומתי, עלייה באלימות במשפחה. ומי נמצאים בסיכון הגבוה ביותר? הילדים, כמובן.
זה לא מפתיע, כי ילדים עדיין לא הצמיחו שורשים וזקוקים לתמיכה של דמויות הבוגרים כדי לצמוח. כאשר עוקרים גם את הילדים וגם את הוריהם, ללא מתן סביבה מזינה חלופית, יש פגיעה ביכולת הצמיחה של הילדים. איך זה בא לידי ביטוי? בהתנהגות: היצמדות להורים, קשיי שינה, אלימות, ואפילו אובדנות. אחת הסיבות לכך היא שבתהליך העקירה מן הבית, ובפרט כאשר ישנם מגורים ארעיים ללא שגרה ומסגרת קהילתית וחינוכית, ההורים מאבדים את האחיזה שלהם ומתקשים לתפקד כדמויות מגינות וסמכותיות. כשההורים לא יודעים היכן יהיו בשבוע הבא, מי יפגוש את הילדים במסגרת חינוכית בעוד יומיים, או מה אפשר לאכול לארוחת ערב (שלא לדבר על לנהל משק בית), היכולת של הילדים להישען על הוריהם נפגעת.
האם אפשר לשקם את הביטחון והסמכות ההורית? ודאי. אפשר להתמודד גם עם מגורים זמניים כל עוד יש איזושהי ודאות להיאחז בה: לאן חוזרים, מתי? לכמה זמן יימשך האירוע? ולצערי, כרגע זה דבר שאף אחד אינו מעניק למפונים. בכל יום שעובר, הנזקים מעמיקים, השורשים מתנוונים. רבבות התושבים שעזבו את בתיהם הופכים פחות "מפונים" ויותר "עקורים". הם כואבים ומתנוונים, ועלינו – יתר האזרחים מוטלת החובה לא להעלים עין ולמצוא להם פתרון. עכשיו.
כותבת הטור הנה שרית שרם יבין היא פסיכולוגית חינוכית, מנהלת מרפאת הילדים של מטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה.