במותה הראתה לנו שאפשר: מה למדתי מהשתתפות בהלוויה של רחל גרייצר ז"ל – ניצולת שואה ערירית בת 95
רחל גרייצר ז"ל, ניצולת שואה ערירית שנפטרה ביום השואה – לא תדע שבמותה, היא גרמה לי לחשוב על סבא אברהם וסבתא ג'ני ז"ל, להגיע ללוויה של גיבורה שלא הכרתי מעולם ולהאמין שמשהו טוב עוד ייצא מהעם הזה
יום השואה, בשבילי, היה תמיד יום אפל מאוד. בבית, ראיתי היטב מה עשתה השואה לא רק לבני הדור הראשון, שורדי ושורדות השואה - אלא גם לבני ובנות הדור השני, "בניה ובנותיה". בכל יום זיכרון כזה, הייתי חושב על סבא וסבתא שלי בצפירה ומנסה לדמיין מה הם עברו שם. את מעט המידע שהם הסכימ לחלוק הפכתי לסצינה שעליה חשבתי בצפירה. עמדתי חזק, מתחתי ידיים, עצמתי עיניים וניסיתי לתאר את זה, כדי לנסות להרגיש את הכאב והאימה. זה לא עבד וזה לא עובד. כי את שנעשה, אין לתאר.
זכורה לי היטב פעם אחת, כשהייתי קטן, אז שאלתי את סבא וסבתא: "איך אתם? מה אתם מרגישים ביום הזה"? עד שפעם אחת, כשהייתי מספיק גדול כדי להבין משהו מכל האימה הזאת, הם פשוט אמרו לי בעדינות: "אנחנו "נמצאים" ביום הזה, כל יום". מאז הפסקתי לשאול. כשהם נפטרו, משהו בכאב שלי נפטר יחד איתם. יום השואה, הפך להיות רחוק יותר. הניצולים "שלי", שנתנו לי חיים, כבר אינם ובאופן טבעי, המרחק הרגשי, גדל. השנה, בטח לאור התקופה האחרונה שבה כולנו למעשה בסוג של טראומה - והטראומה החדשה יוצרת כהות חושים מול הטראומה "הישנה" – אני מודה שהרגשתי שזה "עובר לידי". הרי את הסיפורים שמעתי ממקור ראשון, את הנזק וההשלכות על 3 דורות ראיתי והבנתי גם על בשרי. וזה בסדר, אמרתי לעצמי, שאין לי מקום לזה השנה. הכלי, נפחו מוגבל והוא לא עוד להכיל. מותר לו.
אלא שאז הגיעה ההודעה הזאת אתמול והרגשתי צמרמורת. זה התחיל ב - 12 וחצי, אז קיבלתי הודעה בקבוצה השכונתית: "הלכה לעולמה רחל גרייצר, שורדת שואה בת 95. הניסויים הרפואיים שעברה באושוויץ נטלו ממנה את היכולת ללדת. למרבה הצער, לא תהיה שבעה, אין לה ילדים ואחיה כבר נפטרו. תהיה רק הלוויה. אם אתם באזור חיפה ורוצים לחלוק כבוד אחרון לגיבורה, ההלוויה בשעה 14:00 בשער אורן, בית העלמין חיפה".
ניצולת שואה, שנפטרת ביום השואה, ערירית - כנראה בודדה בחייה - אז לפחות, שלא תהיה כזאת במותה. בית הקברות נמצא רבע שעה מביתי, ועל כל הספקות התגברתי בדרך. הרגשתי, שאני הולך גם בשבילה - ומתחבר באותה הזדמנות שוב, לכאב הבלתי יתואר של סבא וסבתא. חשבתי, שאהיה שם בין בודדים. חשבתי שיהיה קשה ומביך, אבל האמנתי שזה מה שצריך. מגיע לה. ואז חזיתי בפלא, כשהגעתי ראיתי את הפלא הזה, שנקרא עם ישראל. הפלא הזה שלאחרונה יותר מידי שוכח את פלאו. הפלא שיש מי שכשפו אותו, עד שהוא שכח שהוא כזה.
אלא שאתמול הוא "נזכר" העם הזה: אלפי אנשים, אשכנזים, מזרחים, דתיים, חילונים, חרדים היו שם כדי לחלוק כבוד אחרון לאישה שלא הכירו. ארגוני הצלה, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, תנועות נוער וכולם/ן באו לכבד את אסתר והיא לא ידעה. כל כך עמוס היה שם, עד לבית הקברות לא הצלחתי להכנס. קדיש, קראתי בלב, בחוץ.
בדרך חזרה, באוטו, התפניתי למסקנות: לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה - איפה העם הזה היה? איפה הוא בשנים האחרונות - ואיפה הוא ב*חייהם* של ניצולי השואה? למעשה זאת כמעט אותה השאלה. זאת שאלה של אחריות, הגינות, כבוד, חמלה. לחמלה הזאת שזכתה רחל במותה, אני בספק שהיא זכתה בחייה. איפה היה העם הזה – ואיפה הייתי אני? ודומיי? ומדוע אנחנו צריכים מוות, כדי לחלוק כבוד? אין לי תשובות.
א.נשים הם מורכבים - ואנחנו? אנחנו עייפים. השנים האחרונות, עוד יותר, הוציאו מאיתנו את החמלה, הסבלנות ובעיקר את היכולת לחשוב על אלו שבנו את המדינה הזאת, שרדו את התופת – ואת כבודם אנחנו, במעשינו, לא מכבדים, זורקים לפח, מידי יום מחדש. ומכאן, שהלוואי, הלוואי - שנמצא את הכוח להיות העם הזה שראיתי בהלוויה של רחל - ונכבד את זכרה, וזכר הדור הזה, שהולך ונעלם – וציווה לנו משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו עושים בשנים האחרונות. אמן.