כמה חודשים לפני המלחמה, התבטאה אורית סטרוק באופן כמעט נבואי: "השיבה לחבל עזה תהיה כרוכה בקורבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום עזה היא חלק מארץ ישראל ויהיה יום שנשוב אליה". סטרוק ביטאה את הקו האידיאולוגי שלה ושל חבריה בממשלת הימין על מלא, בנוגע לניהול המלחמה בעזה. מבחינתם, לעזאזל הביטחון ולעזאזל חיי אדם: אדמת הקודש של עזה מעל לכל. אז מה אם מתחתיה חטופינו נמקים.

לאחר 7 באוקטובר, כשכולנו עוד שקועים באבל ובתדהמה, הם זיהו את ההזדמנות. "זו תקופה של נס", אמרה סטרוק. ואכן, כבר באוקטובר 23', ימים בודדים אחרי הטבח, החלה תנועת "נחלה" לרשום משפחות לגרעיני ההתיישבות. מאז הם לא מפסיקים לדבר על זה. שרים וחברי כנסת, קוראים להתנחל בעזה. "לשנה הבאה בעזה הבנויה" איחל השר קרעי בינואר. בחודש מאי 2024 השר בן גביר כבר הודיע שישמח מאוד לגור בעזה.

גם ראש הממשלה נתניהו, שלא חשוד ברצון לגור בעזה, מתעקש להמשיך את המלחמה. הוא הבהיר זאת היטב בכל הזדמנות שנדחתה להחזיר את החטופים ובכל יוזמה בינלאומית שנפסלה על הסף להחלפת שלטון חמאס. צעדי הממשלה מובילים אותנו להתבוססות בבוץ העזתי שנים קדימה, במחירים עצומים: בחיי אדם, בכלכלה ובמעמדנו בעולם. בהעדר שותפויות אזוריות יציבות, היחלשותנו בזירה המדינית אף מקשה עלינו להשפיע על עתיד האזור לנוכח השינויים הדרמטיים המתרחשים בסוריה ובאיראן. בל נטעה - הסיבה לכך היא ממש לא ביטחון, אלא שיקולים פוליטיים ומשיחיים.

בתחילת חודש יולי הודיע צה"ל לראש הממשלה כי עד סוף החודש יושלם המהלך הצבאי העצים ברצועת עזה. 4 חודשים, 54 הרוגים ו-100 חטופים נמקים במנהרות אחר כך - המלחמה בעזה נמשכת. החטופים לא חוזרים, המילואימניקים לא משתחררים והחיים בדרום לא שבים למסלולם, מכיוון שהממשלה מסרבת לקדם מהלך מדיני שישלים את המהלך הצבאי ויאפשר את החלפת שלטון חמאס ואת סיום המלחמה. במקביל, המתנחלים ממתינים על הגדרות עד שתגיע שעת כושר. להיכנס - ולא לצאת. הם מזמינים קרוואנים, מקימים מאחזים, נכנסים לסיורי שטח בעומק הרצועה ונערכים ליום פקודה. האג'נדה לא מוסתרת. סמוטריץ' כבר כמעט שנה אומר שצה"ל הוא זה שצריך לשלוט ברצועה ביום שאחרי, ומקדם בגלוי צעדים לכיוון ממשל צבאי. הגדילה לעשות חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, שאמרה: "כמובן שהתיישבות בעזה היא מטרת המלחמה". שתספר זאת למאות אלפי המילואימניקים שחשבו שהם נלחמים על ביטחון ישראל, והשאירו מאחוריהם משפחות דואגות.

בתוך העייפות הגדולה והייאוש שאוכל בנו, צריך לזכור - הציבור (ועל אחת כמה וכמה, העולם) - לא איתם. רק 22% תומכים בסיפוח רצועת עזה והקמת התנחלויות יהודיות בה. לעומת זאת, הסקרים של סוף נובמבר מראים תמיכה של 66% מהציבור בסיום הלחימה וקידום עסקת חטופים. זה רוב ברור. אנחנו הרוב הברור.

הממשלה שלנו לא פועלת להבטחת ביטחון ישראל - היא מקדמת יעדים משיחיים מובהקים, חותרת לבנות התנחלויות מעל ראשי החטופים במקום לפעול כדי להשיב אותם הביתה. לא לשם כך יצאו חיילינו להילחם. לא לשם כך פונו תושבי הדרום והצפון מבתיהם. הגיעה העת להחליט במה אנו בוחרים - במשיחיות קיצונית או בביטחון ישראל.

כותב הטור הינו סא"ל במיל' ד"ר עומר צנעני, ראש היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים