3 שנים גרתי בשדרות. אני מכירה את אזעקת "צבע אדום" כל כך טוב, כל כך מקרוב. מכירה אותה בשש וחצי בבוקר, רגע לפני שטיפת הפנים והקפה. מכירה אותה באחת בלילה, רגע לפני שנרדמים. מכירה אותה בשתיים בצהריים כשמדלגים בין בניין אחד לשני במכללה, ב-11 בבוקר במהלך שיעור, בארבע אחרי הצהריים ובשש כשכבר בדרך הביתה. שמעתי אותה כשהייתי במיטה, בהליכה, בקניות, במקלחת, במרכז העיר, באמצע למידה לבחינה, באמצע בחינה, עם סיגריית מרלבורו לייט ביד, עם אוכל במיקרו ועם אמא מודאגת אחת על הקו. היא הגיעה כשהייתי שמחה, עצובה, מאושרת, דיכאונית, עייפה, ערנית, מבואסת, מותשת או מתלהבת.

היא תפסה אותי בכל המצבים בהם אפשר לתפוס מישהו כי ככה זה עם אזעקה. היא לא שואלת קודם אם אפשר לבוא. היא פשוט באה. מתייצבת כעובדה בחייך שיש לתת עליה את הדעת: "מישהו מנסה לזרוק עלייך טיל עכשיו. יש לך 50 שניות למצוא מחסה בעצם 49...48...47...46..." יש שלל תגובות לאזעקה הזו: מחרדה מטורפת וניסיון להגן על עצמך עד לאדישות מוחלטת ועייפות תהומית שבאות לידי ביטוי בחוסר ניסיון מופגן להיצמד להוראות פיקוד העורף. פתאום את מתחילה להאמין בגורל: "מה שצריך לקרות- יקרה". פתאום את מתחילה להאמין באלוהים: "אם אלוהים רוצה לקחת אותי היום אז...", פתאום את נהיית מומחית לסטטיסטיקה "אם בסך הכל נהרגו מקסאמים כך וכך אנשים אז מה הסיכויים ש...", פתאום את גיבורה מסרט אמריקאי זול "שיזרקו עליי מה שהם רוצים. אני לא מתכוונת לזוז מפה", פתאום ההומור נהיה שחור כהה "כאילו מה, לחבר'ה בחמאס אין מבחן היום בתקשורת המונים? כוס אומו, למה בשבע בבוקר?"

יש שתי קלישאות שמסבירות היטב את החיים בשדרות ובסביבה. הראשונה: "זר לא יבין זאת" והשנייה- "בסוף מתרגלים להכל".

זר באמת לא יבין זאת. חווית החיים בשדרות היא לא משהו שאפשר להעביר בפוסטים וטורי דעה, במספרים וסטטיסטיקות, במצלמה מרוחקת שקופצת מדי פעם לבקר ומביאה "קולות מהשטח". זר לא יבין איך פעימות הלב מואצות באופן חצי-אוטומטי כששומעים את האזעקה, הוא לא יבין ש"צבע אדום" זה בכלל לא מה שמלחיץ, מה שמלחיץ זה השנייה הבודדת לפני האזעקה עצמה, הכחכוח של מערכת הכריזה, הוא לא יבין שכל יציאה מהבית נשקלת ונמדדת נוכח "המצב", שהליכה למכולת כרוכה בהגנבת מבטים למיגונית הקרובה וחישוב טבעי של הזמן שייקח להגיע אליה במקרה ש... הוא לא יבין איך מרגישים חמישה אנשים שלא מכירים זה את זה שנקלעו לתוך מיגונית אחת עם ילד בן 3 שצורח ואמא שמנסה להרגיע. הוא לא יבין איך זה ללחוץ על דוושת הגז עד שמגיעים ל-100 בתוך העיר רק כי חייבים להגיע הביתה כדי שזה לא ייתפוס אותנו בדרך, זר לא יודע שבתחנת דלק זה הכי חרא לשמוע אזעקה, שיש רק כמה שניות להחליט מה עושים, האם לעזוב את הרכב כמו שהוא, פתוח, עם משאבת הדלק בפנים ולברוח או להישאר ולשמור עליו ואת המחשבות הפסיכיות שעוברות לך בראש במצב הזה: האם מישהו יספיק לגנוב את האוטו בזמן שאני אברח ומה זה בכלל אוטו מול החיים עצמם ומה קורה כשקסאם נופל בתחנת דלק? הכל מתלקח? ואם הכל מתלקח זה אומר שנשרפים בחיים? זר לא יבין את השיחות ההזויות אחרי הנפילה, את ההנהונים השקטים עם העיניים המבוהלות "וואי, זה נפל קרוב הפעם", את ההצצה החטופה מהחלון בניסיון לאמוד את הנזק, את השאלה שנשאלת שוב ושוב ושוב עשרות פעמים ביום: "אתה בסדר? כולם בסדר?" ואת הפינג פונג בין יש לימודים מחר לאין לימודים מחר. זר לא יבין את החלומות בלילה ואת הילדים בני ה-12 שעדיין מרטיבים במיטה ואת העסקים הקטנים שאפילו הכלבים לא מגיעים אליהם כי מי קונה וזה לסלון כשזורקים עליו טילים.

ובגלל שהזר לא יבין הוא ימציא סיפורים על החוסן הנפשי של תושבי הדרום, יספור את הקסאמים שנפלו היום, יקשקש על כיפת ברזל ויבחר תמונה נוגעת ללב לעמוד השלישי של העיתון וכתבת צבע על פוסט טראומה למוסף שבת. כבר יותר מעשור ששדרות מתנהלת ככה. וכאן בדיוק מגיעה הקלישאה השנייה: בסוף מתרגלים להכל. ובאמת, מתרגלים. החיים תחת טילים הם שגרה. כשהתגוררתי בשדרות, השגרה הזו נפגמה כשנסעתי למרכז. נוצר מן מצב הזוי בו אין סיכוי שיישמע "צבע אדום" אבל הגוף כולו דרוך לקראת אזעקה, כי ככה הרגילו אותו, לא להיות שאנן, לא להתנועע בחופשיות במרחב, לא להירדם על המשמר. ואז את מוצאת את עצמך עושה סיבוב בשדרות רוטשילד ותוהה איך אין פה מיגוניות עד שאת נזכרת שלא אמורות להיות. וכשאת חוזרת לדירה השדרותית שלך, החרדה חוזרת יחד איתך וכשהיא שם, את מרגישה בבית.