"אני פה לפנייך"

עמיר פרץ הפך בימים האחרונים לגיבור ישראל. האנשים שלגלגו על שר הביטחון שלא מבין דבר וחצי דבר בביטחון, שהשתעשעו ימים כלילות מתמונתו עם המשקפת הסגורה, שגיחכו נוכח האנגלית הקלוקלת, שצחקו בהומור עמוס בגזענות על החזות העממית של האיש, שהסבירו שוב ושוב מדוע הוא לא מתאים לתפקיד, אומרים היום תודה. פרץ הוא האיש שאישר את פרויקט פיתוח כיפת הברזל על אף ההתנגדויות הרבות למהלך. הוא אולי לא היה שר הביטחון האופטימלי אבל הוא הלך עם מה שהוא האמין בו, לטובת כולנו.

מסתבר שהוא לא היחיד לבית משפחת פרץ שהולך עם מה שהוא מאמין בו. אתמול התראיינה רעייתו, אחלמה פרץ, לחדשות 10. על אף היותה תושבת שדרות שנים רבות וחרף העובדה שהעיר ספגה עשרות טילים ביממה האחרונה, פרץ לא נסחפה להתלהמות מיותרת והתעקשה לא להוסיף שמן למדורה, להיפך. בראיון היא הביעה תקווה שיושג הסדר מדיני עם הפלסטינים. האמירה הזו, שרק לפני כמה שנים נתפסה כהגיונית ושפויה עבור כולנו, לא התקבלה באהדה. מפגינים שהתגודדו סביב פרץ צעקו לה "מוות לערבים, מוות לשמאלנים". ככה זה כשאיחוליי מוות לכל אדם שני הפכו לשגרה.

אחד מהמפגינים הוא יוחאי, תושב צפת שהגיע להתגורר בשדרות "במטרה לחזק את התושבים", לדבריו. בעודו צועק "מוות לשמאלנים, מוות לערבים", ניגשה אליו אחלמה פרץ והטיחה בו  "אני פה לפנייך ואני סובלת לפנייך. תשתוק ותקשיב. אל תלמד אותי".

"את יודעת מה ההבדל ביני לבינך? אני באתי במיוחד מצפת כדי לחזק את העיר הזו", אמר לה יוחאי אבל פרץ לא התרשמה במיוחד. "אני לא צריכה אותך פה, אתה לא עושה לי טובה. אנחנו חיים פה ביחד ואני אגיד את מה שאני מאמינה בו, לטובתך".

כמה חוצפה צריכה להיות לתושב חוץ להגיד לאישה שהעבירה את כל חייה בשדרות, שסופגת טילים 14 שנה, שעשתה ימים כלילות עבור העיר הזו, איך המאבק שלה אמור וצריך להתנהל בעיניו. כמה סוריאליסטית העובדה שאיש שהגיע "לחזק" בעצם לא מפסיק לרגע לקלל. כמה עצובה העובדה שתקווה קלושה לאיזשהו הסדר מדיני עם הפלסטינים הפכה ל"עמדה שמאלנית קיצונית" וכל מי שלא שואף להתפלש במרחץ הדמים הזה הפך לעוכר ישראל, שמאלני מניאק שצריך להרוג, בוגד, חלאה. וכמה נהדרת העובדה שאחלמה פרץ לא נכנעה לאלימות, הגזענות, ההסתה והנבערות של המפגינים הללו, שהעמידה אותם במקומם, שלא ויתרה על קולה שלה ושהיא מצליחה לראות מציאות אחרת בין הריצות לממ"ד.

של מי המלחמה הזאת בכלל?

ההתרחשויות בימים האחרונים הולידו עמודי פייסבוק חדשים נגד הלחימה. אחד מהם נקרא "לא המלחמה שלי" והוא מיועד לנשים המאמינות שהמלחמה הזו, כמו קודמותיה, מקדמת אינטרסים גבריים בלבד. ב"אודות" נכתבו הדברים הבאים:

"את המחיר היקר ביותר על מלחמה משלמות נשים וילדות. נשים באזורי מלחמה סובלות מעוני, הדרה ואלימות במידה רבה יותר. מלחמה היא פרקטיקה של הפרד ומשול שמקדמת אינטרסים גבריים בלבד. כאן נתנגד למלחמה ונקדם סולידריות בין נשים".

העמוד דן באלימות במשפחה שמחריפה כשהמצב הביטחוני מורע ובדחיקת נשים ונושאים "נשיים" אל השוליים בזמן מלחמה. היטיב לתאר זאת ח"כ משה פייגלין שאמר בתגובה להצעת החוק של ח"כ עליזה לביא בנוגע להטרדה מינית: "האמת היא שאני מרגיש קצת מגוחך, גבירתי יושבת הראש, בשעה זו שכל דרום הארץ תחת מתקפת טילים שאנחנו דנים בענייני פרחים ותקיפות מיניות".

או בתרגום לעברית: הביטחון היומיומי של נשים לא נספר בשעה שהתותחים רועמים.

התצפיתניות הבחינו במחבלים, הלוחמים סיכלו את הפיגוע

ניסיון החדירה של חמישה מחבלים מהחמאס דרך הים לקיבוץ זיקים הסמוך לאשקלון לא נעלם מעיניהן הערניות של תצפיתניות צה"ל. אלה עקבו אחריהם ומיהרו להזעיק כוח של חיילי גבעתי. לאחר חילופי אש בין צה"ל למחבלים, נהרגו כל החמישה וחייל צה"ל נפצע קל.

מי שתפס את הכותרות היו כמובן הלוחמים שחיסלו בפועל את המחבלים ולא התצפיתניות שהיו הראשונות להבחין בהם מלכתחילה אבל ככה זה בהיררכיית המלחמה: יש מי שמבצעים את "העבודה" עצמה שכוללת בדרך כלל הרג ויש מי שמסייעים להם לבצע את העבודה והן בדרך כלל חיילות בתפקידים תומכי לחימה. פעמים נדירות זכו חיילות צה"ל בכותרת הראשית כי גם בזמן מלחמה וגם בזמן שלום, צה"ל היה ונשאר הארגון הגברי ביותר בישראל.