להתחתן עם גרמני ביום השואה
בלי לכוון לכך, יצא שבן זוגי האהוב הוא גרמני. בלי לכוון לכך, יצא שממש היום אנחנו מתחתנים. כן, החתונה בגרמניה וכן, היום יום השואה. אז מה?
הוא התקשר כשהייתי בחופשת מולדת לבשר שבית המשפט אישר את חתונתנו, וכל שנותר הוא לבחור תאריך בעירייה. "יש שלושה תאריכים אפשריים באפריל. שניים מהם ב-9:00". "אין מצב שבעולם שאני מתעוררת כל כך מוקדם כדי להתחתן", קטעתי אותו. "כן, תיארתי לעצמי", השיב הגרמני שכבר מכיר היטב את ארוסתו שמתקשה לתפקד בבקרים. "אז מה עם התאריך השלישי?", שאלתי. "זה יוצא דווקא ב-13:00, אבל יש בעיה קטנה. זה ב-16 באפריל", הוא היסס. "מה הבעיה עם ה-16?", לא הבנתי. "ובכן, זה יוצא יום השואה", הוא השיב.
עוד באון לייף:
האמת היא שזה לא מפתיע שבן זוגי ידע מתי מתרחש יום השואה, בעוד שאני בכלל לא שמתי לב לכך. שמונה שנים בישראל הפכו אותו לישראלי כמעט יותר ממני: בעוד אני ביליתי את כל חיי הבוגרים בבועה התל-אביבית, הוא גר בחיפה ובקריית אתא, ואף התנדב חצי שנה בכפר תקווה. לכן, הוא ידע היטב מה משמעות היום הזה ליהודייה ישראלית, ואפילו שהוא יודע במי מדובר, היה לו ספק אם אסכים לכך ולכן שאל בעדינות וברגישות.
אחרי כמה שניות של מחשבה, השבתי בחיוב. כך נפל הפור: ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אעמוד בפני נציג עירייה גרמני, לצד בן זוגי הגרמני וחברינו הגרמנים ואומר איי דו. גם המשפחה שלי קיבלה זאת בהבנה, ולאחר שאמי הכריזה שאין כמו חתונה מעורבת ביום השואה בשביל להוכיח שגברנו על הנאצים, רצו הוריי ואחיי לרכוש כרטיסי טיסה ומלון לכבוד האירוע.
גם תגובתם לא הפתיעה אותי: כמשפחה אשכנזית קלישאתית, אנחנו נוהגים להתמודד עם כל רגש בעזרת הומור שחור. מוות? בואו נספר בדיחות על הנפטר; משבר? בואו נצא ממנו בעזרת סרקזם; הבעת אהבה זה לזה? באמצעות סשן ארוך של ירידות; שואה? בואו נספר בדיחות 'אבא שלך סבון' לסבא וסבתא. כמיטב המסורת גם שינינו שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית ל"פרנקפורט – יום השואה 2015", כמו גם התמונה (שמורה במערכת למיטיבי לכת בלבד).
עם שורשים משפחתיים כאלה, ההתמודדות שלי עם יום השואה מאז ומעולם היתה בדרך שלי: כילדה הייתי מרותקת לסרטים תיעודיים ולסרטונים מזעזעים שנשמרו מאותה תקופה, כנערה החלטתי לוותר על מסע השורשים לפולין, מתוך הבנה שמדובר בטיול די חלול מתוכן, וכאדם בוגר הבנתי שהלקח העיקרי שאנחנו צריכים ללמוד הוא "לעולם לא" אוניברסלי, ולא "לעולם לא לנו" בלבד. למדתי גם שקל כל כך להיתפס לגזענות רדודה לעם או למיעוט וזו בהחלט לא נחלתם של הגרמנים בלבד, לכן אין לי שום בעיה לחיות בגרמניה וללמוד גרמנית, שפת אמו של סבי שעדיין משתמש בה וגם עושה עסקים עם גרמנים עוד לפני שישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. ואם הוא יכול לסלוח – קטונתי.
רק דבר אחד קטן העיב על כך בשלושה חודשים שבהם אני גרה כאן: מתברר שגם בגרמניה של היום, יהודייה נשארת יהודייה. כשבאתי להירשם כתושבת העיר פרנקפורט, רשמה אותי הפקידה כיהודייה בסעיף הדת, אבל כשביקשתי ממנה לבטל את הסעיף, היא הסבירה כי מיהדות – כמו מנצרות - רק בית משפט יכול לשחרר. אז נאלצתי ללכת לבית המשפט, לשלם 25 יורו ולהצהיר כי איני מעוניינת להשתייך לקהילה היהודית של פרנקפורט ולשלם לה 8% מס מדי חודש. זה לא שאני מתביישת ביהדותי, להפך. אבל לא דרכתי בבית כנסת שנים, אחת המלים הראשונות שלי היו שינקן ומעולם לא הדלקתי נרות שבת, כך שלא נראה לי שפה, בניכר, אתחיל לאמץ מנהגים דתיים ואגיע למפגשי הקהילה דרך קבע.
אכן, גם תפישת היהדות שלי היתה מאז ומעולם שונה. היא לא קשורה לדת בכלל כי אני אתאיסטית לחלוטין, אלא למורשת, למסורת, ולציונות שהפגינו אבותיי כשהחליטו לעלות בעליות הראשונות – סבא רבה אחד היה נהג באגד וסבא רבא שני ייבש ביצות והעלה שיירות בתקופת המצור על ירושלים – והביאו לעולם את שתי סבתותיי הצבריות. אחת נולדה בראשון לציון והשנייה בטבריה.
וכמובן, כמו כל משפחה אשכנזית קלישאתית, גם לנו יש קשרים לשואה והיהדות שלי היא חלק בלתי נפרד ממנה: סבי מצד אבי, שיזכה לחיים ארוכים, נולד בקרואטיה. בגיל 16, עם התקרבות הנאצים, הוא הצליח לשכנע את הוריו לברוח. הם הצליחו לעבור את הגבול לאיטליה וחיו שם במשך שנה בערך, תוך שהאיטלקים שפגשו בדרך סייעו להם ככל שיכלו ואף הנפיקו עבורם תעודות זהות איטלקיות מזויפות. באותו הזמן פחות או יותר שהה גם סבי מצד אמי ז"ל באיטליה כחייל צעיר בצבא הבריטי. הוא הצליח לבסוף להתגנב בדרך לא דרך לשווייץ, שם השלים את לימודי התיכון שלו ולאחריהם עלה לארץ, היישר למלחמת העצמאות.
בין אם ארצה בכך ובין אם לאו, אין ספק בכלל שעברי המשפחתי ותפיסת עולמי, שעיצבו את היהדות ואת זיכרון השואה הפרטיים שלי, יהיו אתי גם היום בחדר הקטן בעירייה שבו נתחתן. אבל האמת היא שבסופו של דבר, כשמורידים את כל הסמלים והייצוגים שלנו, מה שחשוב הוא שאנחנו בסך הכל שני אנשים שאוהבים זה את זו ובוחרים להתחתן במקום שמאפשר לנו זאת. העובדה שמדובר ביום השואה היא רק בונוס, שמאפשר לי להביט לכל גזענות ושנאה באשר הן בעיניים, ולהכריז: ניצחנו!