מוחמד נעמה הופיע לי יום אחד בפיד של הפייסבוק והאמת, אני לא זוכרת מי ביקש חברות ממי. שמעתי את השם שלו דרך  חברים סטנדאפיסטים משותפים וראיתי כמה סרטונים אצלו בדף. חלקם מצחיקים נורא. אחרים לא הצלחתי להבין כי אין עדיין גוגל טרנסלייט לוידאו, למרות שמתיחות הן שפה עולמית ואני לא צריכה להיות ערביה כדי לצחוק על בן אדם שמחליק על בננה. בין עשרות הופעות הסטנד אפ שמוחמד העלה, הוא גם הופיע ב"מלחמת המינים" בהנחייתם של שלום אסייג וליטל שוורץ. כששלום קרא לו לעלות לבמה הוא אמר "תעשו כבוד לנציג המגזר" והוא צדק. אמנם מוחמד לא מייצג אף אחד, אלא רק את עצמו אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא הערבי היחידי שמופיע בצורה כה אקטיבית ומצחיק עשרות ערבים ויהודים יחד.

בחדר שלו בדירת השותפים ברמת גן תלויים מכתבי תודה והערכה רשמיים. חלקם על עבודה עם חיילים בודדים, חלקם על התנדבות. לצד המיטה תלויות עשרת הדברות לזוגיות מוצלחת והמילים "שלום" ו "אושר" על הקיר ממול.

כשבוחנים את עמוד הפייסבוק שלו, לצד הצחוקים והמסרים האישיים, קשה שלא לשים לב לכמות התמונות שיש לו עם שוטרים. כולם מחובקים, כולם מחייכים, כולם נהנים מהעבודה שלהם. בשנה האחרונה מוחמד הוא חלק מצוות שחקנים שעורך סימולציות עם שוטרי משטרת ישראל במטרה לסייע להם ללמוד כיצד להגיב בסיטואציות מסוימות, החל מפיגועים וכלה לאלימות במשפחה.

"אז אתה מגיע לשם בבוקר ומה אתה עושה?"

" קודם כל נס קפה"

"לא קפה שחור?"

"ממש לא קפה שחור. זה סטראוטיפ שאני לא אוהב. לא סובל קפה שחור. זה לא טעים."

"יש לי תעודת זהות שכתוב עליה מדינת ישראל. זו המציאות"

אחרי הנס קפה מגיעה העבודה האמיתית:"אנחנו צוות של שמונה אנשים. כולם שחקנים או לומדים משחק. יש מבחן שצריך לעבור אותו. זה לא אחד מהמקומות האלה שאתה מגיע לשם דרך פרוטקציות. כולם נבחנים כדי להתקבל. וחוץ מזה שהיה חסר להם ערבי, אז אני הגעתי להם בול. יש מכל העדות – אתיופים, רוסים, יש הכל. אבל אני לא תמיד על תקן הערבי, היום למשל הייתי דניאל. זה הולך ככה, נניח את ואני נשואים, ואני מכה אותך. זו ממש סצינה שאנחנו משחקים והשוטרים צריכים להגיע לאירוע ולדעת איך לפעול. הם צריכים לעצור אותי, לאזוק אותי, בזמן שאני מנסה להשתחרר. הם צריכים לדעת להתמודד. זה ממש אירוע שלם שמשוחק מא' ועד ת'. אחר כך יש משוב לשוטרים עצמם. איך הם פעלו, האם פעלו נכון, אגרסיבי מידי, ייצוגי, אכפתי וכו'".

מוחמד נעמה

כשאתה אומר לי שוטרים אני ישר הולכת לסטראוטיפ הקלאסי של השוטר הישראלי.

"ממש לא. יש מלא שוטרים אכפתיים וסימפטיים. השוטרים שונים לגמרי מהתדמית שיש לך בראש. יש כל מיני סוגים של שוטרים, ממש מגוון שלם. יש מכל האוכלוסיות בארץ. לא קל להתקבל למשטרה ולא כל אחד מתקבל למשטרה. היום הפתעתי שני שוטרים חניכים במכות. פתאום העפתי כיסא לעבר אחד, הוא קיבל מכה ממני. זה  היה אירוע של מכות במועדון. הם חשבו שזה משחק ושלא יקרה שום דבר אבל אם אני בתוך הדמות אתה תקבל כיסא, נקודה. אני עצמי גם קיבלתי מכות. זה משחק עד הסוף וזה כיף עולם. זה אקשן כל שנייה. כיף לי בעבודה הזאת".

"וחלק מהשוטרים לא מזהים אותך?"

"בטח שכן. אבל אני אומר להם "נשמות, עכשיו אין סטנד אפ. עכשיו אנחנו עובדים". אני ממש לא מתכוון לעשות, מה שנקרא, "עבודה ערבית". אחר כך כמובן יש סלפי וכאלה. במשחק אני בתוך הדמות ואף אחד לא יוציא אותי מהדמות. עכשיו אני עבריין".

מה זה הרומן הלא מוסבר הזה שיש לך עם המשטרה? הופעת בכל התחנות בארץ ועכשיו אתה עובד איתם.

"קודם כל, אני מעריך שוטרים. יש לי הרבה קרובי משפחה שוטרים. כשהופעתי מולם זה היה בשביל להעלות את  המודעות במגזר הערבי על מנת שכן יתגייסו למשטרה. לערבים הצעירים אני אומר – תתגייסו למדינה. אם זה צבא, אם זה משטרה, אם זה מד"א, לא מעניין אותי. כל בן אדם שהוא אזרח במדינת ישראל ולא משנה מה הוא, צריך להתגייס. אם יש חלק נכבד שמתגייס, אין שום סיבה שאוכלוסייה אחרת תקבל פטור. אני עשיתי שירות לאומי שנתיים באיכילוב. הייתי מקשר בין החולים הפלסטינים לבין הצוות הרפואי. יש מלא חולים פלסטינים. בתל השומר יש לך מחלקה שלמה של פלסטינים. סוג של רמאללה קטנה. שירות לאומי הוא אלטרנטיבה מעולה למגזר הערבי והחרדי. למה לא? אתה לא יכול להגיד למדינה "תביא לי " כשאתה לא נותן. אנשים שלא רוצים לשרת לא צריכים לקבל. בן אדם לא אמור לקבל קיצבה על כך שהוא יושב כל היום בבית ולומד. יש לי תעודת זהות שכתוב עליה מדינת ישראל. זו המציאות. אני יכול לבוא ולבכות "אכלו לי, שתו לי" אבל אני אומר "יאללה די להתבכיין". קום תעבוד. אתה רוצה להתקדם במדינה? תשרת את המדינה. אתה לא רוצה ללכת לצבא? אוקיי. יש לך שירות לאומי, יש לך משטרה. אלף ואחת אלטרנטיבות. לא חסר".

מוחמד נעמה

"אבל יש כאלו שלא רוצים להתגייס כי צה"ל פגע במשפחה שלהם בדרך זו או אחרת"

"המדינה קמה ב 48. אנחנו כמעט 70 שנים אחרי. די. אנחנו ב-2017 כמה אפשר לבכות על חלב שנשפך? ויש לי קרובים בסוריה, לבנון, סעודיה שהיו בארץ וגורשו מכאן".

"כל הערכים שלי מגיעים מההורים"

נעמה נולד בכפר דיר אל אסד, בן לאם שעבדה במשק בית ולאב שעבד כשומר בית ספר, אחד משבעה אחים ואחיות. כיום הוא מתגורר בשירה שכורה ברמת גן.

"כשאמא שלי באה לפה. היא מביאה סירים, על האש, ירקות, לא חסר. היא פולניה מאוד. אמא שלי היא עולם ומלואו האישה הזאת. היא בן האדם הכי חשוב לי בחיים. היא עשתה בשבילי המון. תמכה בכל מה שרציתי. כל מה שאי פעם בחרתי לעשות, גם כשהיא הסתייגה. כל אמא רוצה שהילד שלה יהיה רופא או עורך דין. אני הייתי אמור להיות אח מוסמך בכלל. זה היה החלום לפני הסטנד אפ. אמא שלי היא בן אדם מאוד נותן, מאוד סבלני. היא לימדה אותי קודם כל לכבד את האחר באשר הוא. לא מעניין אותי מה הדת, מה הוא מאמין, מה הצבע שלו. הוא קודם כל בן אדם. כל הערכים שלי מגיעים מההורים".

"ואבא שלך?"

"אבא שלי הוא איש יאללה. עכשיו תגידי לו בואי נוסעים לאילת, הוא זורם. הוא גם כמוה. מאוד נותן, מאוד סבלני. כשזה מגיע לחינוך, הוא לא נתן לי להשתולל. הוא שמר עליי. היום הוא בפנסיה. כל היום יושב משחק שש בש עם עצמו ומפסיד. אם עכשיו את ואני נוסעים לכפר, רוב הסיכויים שאבא שלי יושב ומשחק שש בש לבד. הוא גם רושם! מה אתה רושם? זה אתה מול עצמך".

הוא מוציא את הטלפון ומראה לי תמונה של שני ההורים שלו, נקרעים מצחוק: "זה באחת ההופעות שלי. הם כבר מכירים את כל הבדיחות בעל פה ועדיין צוחקים כל פעם. כשהם מגיעים זה מרגש אותי נורא. אני מספר לכל הקהל שהם שם. מכבד אותם. זה לא מובן מאליו שהם יעשו נסיעה לתל אביב רק בשביל לראות הופעה שלי".

"אתה עדיין צריך אישורים של אמא שלך?"

"אני מגיל 18 מחוץ לבית. אני לא צריך אישורים שלה. היום אני כבר לא צריך להוכיח, לא צריך אישור של אף אחד. ההורים שלי תומכים בי באלף אחוז".

הולכים למלחמה אחו שרמוטה

הסטנדאפ שלו, לדבריו, מגיע מביקורת: "אני ביקורתי מאוד בחיי היום יום. יש 20% אזרחים ערבים במדינה שאמור להיות להם קול שייצר להם שינוי. הפוליטיקאים הערבים לא עושים את העבודה שלהם נכון. הסטנד אפ שלי מגיע עם אמירה ביקורתית".

"ומה עם עזה? יש לך פתרון?"

"לא. לא עכשיו לפחות. לפני עשרים שנה היה לזה פתרון. ישראלים היו בעזה, עשו קניות בעזה, היו בחוף הים בעזה. לפני שהחמאס הלך לעזה. אין דבר כזה לפנות את החמאס. את צריכה לפנות שני מליון".

מוחמד נעמה

"אז לאן אנחנו הולכים? לאבדון?"

"אנחנו הולכים למלחמה אחו שרמוטה. מלחמת עם. יש מצב מלחמת עולם שלישית בקרוב, שישראל תהיה חלק גדול ממנה. מלחמת אחים. מלחמת דת. כל דבר שהוא קיצוני הוא לא טוב. אני תמיד אומר שאני נולדתי כמוסלמי. אני לא בחרתי את זה. קראו לי מוחמד. אני לא בחרתי את זה. את בלה, יהודיה. את לא בחרת. אז זאת אומרת שאנחנו נולדנו ובדקות הראשונות נתנו לנו שם ודת ועם שאנחנו לא בחרנו בכלל. אין לי זכות בחירה בינתיים ואנחנו רבים כל החיים על דבר שאנחנו לא בחרנו בכלל. אתה רב על משהו שלא אתה בחרת. אבל לי טוב להיות מוחמד. אותי זה משרת".

"איך?"

"כלכלית. זה גורם לי להיות שונה. אני לא הערבי הראשון, אבל אני היחיד. לפני עשרים שנה היה את עבד מואסי. היום אין עוד ערבי שעושה סטנד אפ. לי זה טוב להיות מוחמד הערבי המוסלמי. אגב, אני בקיא טיפה בקוראן והקוראן לא מספר את מה שאנחנו רואים. הקוראן ספר יפה, התנך ספר יפה, אותו דבר הברית החדשה. אני קראתי אותה. יש מלא דברים אופטימיים של אחווה, אהבה, עזרה, נתינה, מה שלא נמצא. היום מפרשים את הדת לביזנס, לפוליטיקה".

"הסיפור עם השבעים ושתיים בתולות לא הסכם כתוב בקוראן?"

"איזה שבעים ושתיים בתולות? מה זה הפוסיקט? אני תמיד אומר, איך הגעתם לשבעים ושתיים? מי אמר את המספר הזה? וגם שבעים ושתיים בתולות? אחי אני לא צריך שבעים ושתיים כדי שיחפרו לי. אלה אנשים רגילים, כמוני וכמוך, שפירשו את זה. מי אמר שהם צודקים? הם פירשו איך שנוח להם, כי זה שירת אותם וככה זה בכל דת".