מיכל (שם בדוי) נישאה בגיל 30 ולאחר נישואיה ניסו בני הזוג להרות, אולם ללא הצלחה. מיכל עברה בדיקות שונות בסיומן גילו אצלה מחיצה תוך רחמית. לאחר מספר טיפולים ניתוחיים (היסטרוסקופיות), המחיצה הוסרה ולאחר הליך של השראת ביוץ והזרעה - מיכל הרתה, בשעה טובה. ההריון היה תקין, אולם העובר היה במנח עכוז, ולאור עברה הרפואי של מיכל, הוחלט ליילד אותה בניתוח קיסרי.

 

לאחר 5 ימים שוחררה מיכל לביתה. כעבור 6 שבועות היא ניגשה לרופא הנשים למעקב והתלוננה על כך שהדימום התחדש ולא פסק. רופא הנשים שלה בדק אותה והפנה אותה לחדר המיון בחשד שנשארה למיכל שארית שליה ברחם.

 

מיכל פנתה לחדר המיון של בית החולים רמב"ם (אשר בו גם עברה את הניתוח הקיסרי), ובחדר המיון נערכה לה בדיקה גופנית ובדיקת אולטראסאונד והוחלט לבצע הליך של גרידה להוצאת שארית השליה, מאחר והרופא שבדק אותה פסל את האפשרות לטיפול תרופתי. מיכל עברה הליך של גרידה ושוחררה לביתה. כעבור מספר חודשים, החלה מיכל לנסות להרות אולם ללא הצלחה. מיכל עברה 3 היסטרוסקופיות אבחנתיות (בדיקת הסתכלות ברחם באמצעות סיב אופטי), והתברר כי היא סובלת מ"עקרות מכנית". היא עברה טיפולי הפריה חוץ גופית (IVF) בניסיון להרות, אולם ללא הצלחה.

כשפנתה למומחה פוריות, שקבע שהיא סובלת מתסמונת אשרמן בדרגה (כלומר, דרגה חמורה) וכן מ"עקרות משנית מכנית טהורה". המשמעות היא שלא תוכל יותר להרות באופן טבעי.  

 

ממצאים אלו זעזעו מאד את מיכל ובעלה, שתכננו ללדת ילדים נוספים. מומחה הפוריות הסביר להם כי יוכלו להביא ילדים נוספים לעולם רק באמצעות הליך פונדקאות. לאחר שני ניסיונות להליך פונדקאות, ולאחר 4 שנים מהלידה הראשונה, הפונדקאית הרתה ונולדו למיכל ולבעלה תאומים.

 

מיכל הגישה תביעה כנגד בית חולים רמב"ם, הן בטענה שלאחר הלידה לא בדקו אותה כראוי ועל כן נותרה לה שארית שליה ברחמה, והן בטענה שהבחירה בהליך של גרידה היה רשלני והגדיל את הסיכון לפגיעה ברחם ולעקרות ממנה היא סובלת.

השופט שמע את עדויות שני הצדדים וכן את עדויותיהם של המומחים הרפואיים וקבע שבית החולים רמב"ם התרשל פעמיים. ראשית, במהלך הניתוח הקיסרי היה על בית החולים לבדוק את השליה ולוודא שהיא יצאה בשלמותה ולא להסתפק רק בביקורת של חלל הרחם. שנית, קבע השופט שלאור עברה הרפואי של מיכל, אשר עברה כבר מספר היסטרוסקופיות וכן ניתוח קיסרי, ועל כן הרחם שלה היה במצב בו יש סכנה להופעת תסמונת אשרמן - היה על בית החולים לשקול הליך של היסטרוסקופיה לצורך הוצאת שארית השליה ולא גרידה.

 

השופט קבע כי הבחירה בהליך של גרידה הגדילה את הסיכון לתסמונת אשרמן במידה ניכרת, מאחר והליך של גרידה אינו מאפשר התבוננות בתהליך עצמו, תוך כדי ביצועו, ואינו מאפשר התמקדות באזור ספציפי ברחם והוא טראומטי לרחם.

השופט פסק למיכל פיצויים בגין הכאב והסבל, הפגיעה באוטונומיה שלה וכן הוצאות בגין הליכי פונדקאות בסך של 600,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.