גם היום הן מפחדות. עדיין.

משהו קרה בימים האחרונים, סוג של מהפך. עוד ועוד נשות תקשורת מעיזות לצאת ולספר את סיפורן. נכון, לא כולן מזדהות בשמן אבל גם עדותן מספיקה כדי לגבות ולסייע לאלו שחצו את קווי הפחד, הבושה, ההסתרה והתייצבו בפנים גלויות.

עוד ועוד בכירים בעבר ובהווה בקרב אנשי התקשורת מתגלים כמי שבעבר שכרון הכוח, האגו והכסף גרמו להם להתנהג כמו בהמות. נשים שתקו.

אני שמחה על כך, מחבקת וירטואלית כל אחת שמוסיפה זרד או ענף למדורה שתכלה את השקר הגדול ביותר אותו הסתירו היטב אמצעי התקשורת במדינה. כן, כל אמצעי התקשורת במדינה. כולם.

במקביל, זה הזמן שלי להביט בעיניהן של עיתונאיות בכירות, נשים קולגות, עמיתות למקצוע ולשאול בכאב - למה? למה לא עמדתן לצדי אז כשחשפנו תא העיתונאיות ואני את פרשת עמנואל רוזן? נכון, הייתה זו הפעם הראשונה בה הואשם איש תקשורת בידי התקשורת, על התנהלותו ומעשיו כלפי נשים לאורך שנים. נכון, זו הייתה יריית הפתיחה שהביאה את גל הצונאמי של היום. אבל אז, דווקא אז, יותר מהיום, הייתי זקוקה - קודם כל כאישה ואח"כ כעיתונאית - לחיזוק של כל אחת ואחת מכן.

נזקקתי לחיזוק בעיקר מהנשים האלו, אלו שטיפלו במסגרת עבודתן בנושא הטרדות מיניות בחברה. כל אחת ידעה על אחרות. אבל ברגע האמת? לא רק שהן עמדו מנגד, הן השתלחו בי ובחברותי, תא העיתונאיות בפרשת עמנואל רוזן, ומאוחר יותר במתלוננת ובי בפרשת ההטרדות המיניות של סילבן שלום.

אז כתבה אורלי וילנאי בעמוד הפייסבוק שלה:

אורלי וילנאי על סילבן שלום

אורלי וילנאי על סילבן שלום

 

בפרשת עמנואל רוזן, הייתה זאת אושרת קוטלר שהשתלחה בתא העיתונאיות, בעיקר בשל סוגיית השנים שחלפו מאז הפגיעה.

ועכשיו שתי אלו עשו עבודה נפלאה בלמשוך מעלה מעלה את הווילון הכבד שהסתיר את המתרחש בעולם התקשורת. על זה אני גאה בהן. אבל לא יכולה לשכוח את הימים ההם בהם הייתי לבד,  מושמצת. לא נשברתי.

אומר רק זאת: הימים האחרונים מסייעים לכולנו, אנשי התקשורת, להוכיח לציבור שאנחנו ראויים לאמונים. אנחנו מוציאים את המוגלה החוצה מתנקים ולא רק מצביעים על אחרים שצריכים להתנקות.

אף אחד לא מצפה שהשמות שעלו, פורסמו או לא, ישלמו מחיר פלילי וישבו תחת סורג ובריח. אין צורך בכך. די בענישה ברף הציבורי, בשיימינג ולעתים גם ביציאה לפנסיה מוקדמת. עכשיו תורן של הצעירות של היום שעדיין פוחדות לדבר... הן לא רבות, אבל גם לא ספורות.