יהודה ביאדגה נורה למוות בידי שוטר. כמו רבים שקראו את הידיעה הזו, גם אני לא הייתי שם. אין לי מושג מה קרה שם, אין לי מושג מה הייתה עצמת האימה שחווה השוטר עצמו. להיות שוטר זו עבודה לא פשוטה, גם השוטר הוא אדם שדואג לביטחונו האישי ויחד עם זאת לא זה הנושא של הטור הזה, אז בואו פשוט נמשיך הלאה.

אחד הארגונים סביבם יש את משבר האמון הגדול ביותר בישראל, הוא משטרת ישראל. היד הקלה על ההדק של אנשי החוק והסדר היא לא דבר חדש. האלימות המשטרתית היא נושא שמגיע שוב ושוב לכותרות. הקשר בין צבע עור, מקום מגורים ויחס משוטרים, גם הוא נושא שעולה לא פעם ולא פעמיים.

הבעיה הזו אקוטית. היא מסוכנת ברמה המידית למי שיורים בו או מפעילים עליו אלימות שלא לצורך. היא מסוכנת ברמה הלאומית גם לעתיד הקרוב והרחוק של החברה הישראלית. אי האמון הזה חייב לקבל פתרון. הפתרון הזה לא יגיע בדמותה של מלאכת דוברות ויחסי ציבור שנותנות הצדקה והגנה על מוניטין. המוניטין של המשטרה נפגע בגלל תקריות כאלו בשטח כל יום. אי האמון הזה הופך לחלק מתרבות שלמה של התנהגות.

איך כל זה קשור לבחירות? למה דווקא עכשיו אני כותבת על זה? ובכן, עשיתי בדיקה עם מספר גורמים בתקשורת כדי להבין האם האנשים שרצים להנהגת החברה הישראלית שלחו התבטאות או תגובה דרך הדוברות שלהם בנוגע לנושא הזה. התשובה הייתה שלא. למעט ח"כ פנינה תמנו-שטה שהתבטאותה הגיעה לכותרות, וכמובן השר  לביטחון פנים גלעד ארדן מתוקף תפקידו. לא נשלחו מסרים מאף אחד ואחת ממי שמבקשים שנבחר בהם.

דפני ליף. צילום: גדי דגון

דפני ליף. צילום: גדי דגון

מערכות חדשות מקבלות בכל יום אינספור הודעות לעיתונות. תקופת בחירות היא תקופה בה נוכחות תקשורתית בנושאי יומיום היא קריטית. דוברות המועמד ידועה בגופי התקשורת בתור זרוע ביצועית שעובדת שעות נוספות, "אוכלת את הראש", דואגת מה תהיה הכותרת, מה יהיה במשנה, מי עוד מצוטט והיכן זה יופיע בגוף הכתבה. אבל כאן זה היה שונה.

ברוכים הבאים למערכת בחירות שבה אף אחד לא מנסה אפילו להתייחס לסוגיה הזו, חוץ ממי שמזדהה באופן ישיר כי הוא נפגע מהגזענות והאלימות גם כן. את מערכת הבחירות הזו מובילים אנשים חזקים. חזקים בצבע שלהם, במעמד הסוציו-אקונומי שלהם, במעמד הציבורי שלהם, בתפקידים שמילאו בשנים האחרונות. אי ההתבטאות מעידה על תפיסת עולם או על ההיעדר שלה. תפיסת עולם בגלל שלא מדובר במקרה בודד. המקרה הוא חלק מכלל, משורש שפרוס לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית.

כל מי שרוצה להוביל את המדינה הזו יכול להביע סולידריות ולהכיר בכאבו של מישהו אחר, גם בלי לחוות אותו באופן ישיר. כשאתה חזק אתה יכול להודות בכך שלא אתה הוא זה המשלם את המחיר הפיזי, המחיר של הגוף. אבל אתה מכיר בו.

כן, צריך להכיר במציאות. חברות וחברים, יש מי שמשלמים את המחיר בגוף. עוני הוא מצב שיש בו מחיר פיזי, גופני. כשהגוף לא בטוח, כשלא יודעים איפה מתקלחים, מרגישים את זה בגוף. כשאין בית בטוח, מרגישים את זה בגוף. אלימות משטרתית היא גם משהו שמרגישים פיזית. המחיר שמשלמים הוא לא ערכי, הוא לא רעיוני, אלא הביטחון שיש לאדם בגופו שלו. וגם שלה כמובן. והרשימה עוד ארוכה. היא עוברת דרך תעשיית המין, דרך דיירי רחוב, דרך מי שנשלח לעמוד מול אויב ומי שמתייחסים אליו כאויב כחלק ממדיניות של המשטר הצבאי הישראלי. כולם פצועים ויש מי שמשלם את המחיר. עכשיו.

ההתעלמות מהמקרה הזה מראה את הפער, את הניתוק, את היעדר החמלה. לכאורה לא מדובר כאן בנושא גדול, משמעותי, שחוצה מגזרים. נכון? רק איזה אתיופי אחד שכנראה הוציא סכין. אבל היד הקלה על ההדק היא לא רק כשיש נשק. היא גם קלה על ההדק בביטוח לאומי, בחוקים החברתיים, בצמצום פערי העוני, בגיבוי העובדות הסוציאליות, במערכת הבריאות, בהעברת התקציב לטיפול באלימות נגד נשים. היד קלה על ההדק כי למי אכפת. למי אכפת מהמחיר המידי כשהוא לא שלו.

בחירות 2019. אנחנו ב-Onlife מתחייבות להביא את כל הדעות ששמות במרכז את מה שחשוב לנשים. ההאשטאג שלנו #טובלנשיםטובלכולם. מוזמנים לשתף.