עד ה-17.12.17 היו לנו חיים רגילים. משפחה, עבודה וכמו כולם היינו קוראים ושומעים על תאונות דרכים. פצוע קל, בינוני, קשה, אנוש, הרוג. זה כאב. אבל זה לא נגע בנו. לא הבנו בכלל מה זה אומר באמת, עד לאותו הלילה בו בשנייה אחת נעצרו חיינו.

נתיב בר-און ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

נתיב בר-און. צילום באדיבות המשפחה

זה היה בחנוכה, שלוש בבוקר, נתיב, תאונה, אופניים, איכילוב, חדר טראומה, ניתוח ראש, אונה ימנית, סכנת חיים, פצוע אנוש, טיפול נמרץ, הנשמה, מכשירים, צפצופים, 43 יום מחוסר הכרה.

28.1.2018 התאריך אשר מציין את הסוף המר שממנו התחילה מציאות אחרת, שגרה של בתי עלמין, נרות נשמה, דמעות, כאב ותחושת מחנק בכל שנייה, בכל רגע לא מתוכנן. בפגישה, בשיחת טלפון, בנסיעה ברכב, בארוחה עם המשפחה, בגן שעשועים עם הילדים, כשמניחה את הראש על הכרית לישון.

החבר הכי טוב שלי, הנפש התאומה שלי, חבר האמת הכי קרוב שיש לי שאני יכולה לחלוק איתו הכל מהכל. נתיבי אהובי, רק בן 26, ועוד לא הספקת לטרוף את החיים. וכמה שרצית. בתאונה אחת מיותרת איבדתי אותך, את זה שידאג לי, רק לי, בלי אינטרסים, בלי מסכות. מאז שאיבדתי אותך הפכתי להיות הרבה פחות מאושרת והרבה יותר חשדנית כלפי העולם בו אנו חיים. אני חושבת מי אני ומה אני מחפשת להיות בעולם הזה, מנסה להבין איך אפשר להמשיך לחיות בלעדייך. הסטטוס החדש "משפחת השכול של תאונות הדרכים שנת 2018" ערער בי כל הבנה של מהו העולם בלעדייך, איך לא אראה אותך עוד, לא ארגיש אותך, לא אשמע את קולך מתגלגל מצחוק, לא אראה את החיוך המושלם שלך ולא אהיה עטופה בחיבוק החם שלך.

מאז כל מבזק חדשות בטלוויזיה, ברדיו או באינטרנט על תאונת דרכים בה יש פצוע או הרוג, חותך אותי ונכנס ישר ללב. המחשבות רצות. מצד אחד רצה לי בראש התאונה שלך, הפגיעה שלך, ההתמודדות שלנו, חוסר האונים ואי הוודאות. מצד שני, אני חושבת על משפחה שאני בכלל לא מכירה, על איך הם קיבלו את הידיעה, איפה זה תפס אותם, חוסר האונים שמלווה, השעות האלה בין חיים למוות, תפיסת המציאות החדשה והשינוי הבלתי נמנע. במקרה הקל מדובר במצב אורתופדי חולף, במקרה המורכב מדובר בנכות פיזית או נפשית, ובמקרה הקשה מכל זה אובדן לנצח.

וזה נוגע בכולם. בכל אח ואחות ואחיין. עוז, הבן הגדול שלי, מדבר עליך הרבה, כל פעם שאני קובעת עם אמא ואבא והוא לא יכול להצטרף, ישר הוא אומר "אני יודע זה קשור לנתיב". ומה אני אמורה לענות לו? איך אני יכולה להסביר לו? שהכול שונה מאז שעזבת והכל קשור אליך גם אם לא באופן ישיר? וטליה, התמימות שלה קורעת אותי מבפנים. ביום שישי כשהגעתי לגן היא רצה אלי ושאלה "לאיפה הולכים עוד מעט?". אמרתי לה שאני לא יודעת, והיא ענתה "בא לי ללכת לנתיבי". אני מחבקת אותה, מרגישה שעוד שנייה הברכיים מתקפלות ואני מתעלפת. היא חוזרת שוב ושוב בבכי שהיא רוצה ללכת אליך. מה אני יכולה לענות במצב הזה? אז אני משתתקת. נותנת לרגע לחלוף. ומאוחר יותר שואלת לפתע "מי הדודים שלי?", אני לוחשת לעצמי בלב שנתיבי המושלם, זה הדוד שלך. שאיננו עוד.

אהוב שלי, תסלח לי שאני נותנת לילדים שלי לשוטט בעולם שכולו טוב, בעולם הילדות הטהורה והתמימה ועוד לא משתפת אותם במה ואיך קרה ומי אתה בשבילם. עוד לא הגיע הזמן לנפץ הכול, מגיע להם שיישארו עוד ילדים.

מיה וינברגר. צילום ביתי

נתיב עם האחיינים עוז וטליה, הילדים של מיה. צילום: באדיבות המשפחה

כי עבור ההורים שלי זה כבר נגמר. אתם, הורים אהובים שלי, אגרוף הברזל שלי, עולמכם חרב עליכם בפחות משנייה. איבדנו כולנו את היהלום של המשפחה ומאז מה שקרה אני מעריצה אתכם עוד יותר מבעבר. גידלתם אותנו על ערך המשפחתיות, הכבוד, הכתף התומכת והנתינה. אני רואה את כל רגעי את הכאב והשבר, ומנגד רואה זוגיות שמהווה דוגמה להתמודדות עם האסון הכי כבד שהורים יכולים לעבור.

אני רואה אתכם מתאמצים עבורנו, לקום כל בוקר מחדש אחרי לילות מלאי סיוטים ובכי, להתמודד עם היום, להקדיש לנו הכול, שלא יחסר דבר. למרות השחור שמילא את חיי כולנו, אתם לא מפסיקים לכוון אותנו איך להתמודד עם האובדן ובמקביל להגשים את עצמנו. מודה כל יום על זה שיש לי אתכם, הלב שלי מתרחב בכל שיחה, בכל חיבוק, בכל נשיקה. אני מסתכלת עליכם מנסים לשרוד יום ביומו וגאה בכם, אתם מחזקים אותי, אתם המשענת שלי במציאות הקשה של החיים שלנו.

נתיב בר-און ז"ל והוריו. צילום באדיבות המשפחה

נתיב בר-און והוריו. צילום באדיבות המשפחה

מפחיד לראות שהעולם ממשיך בשלו וכלום לא השתנה חוץ מהעצב הגדול שלי. בדיוק שנה אחרי אותו לילה שחור של התאונה, היינו בצומת הארור. ישבנו שם על הרצפה הקפואה, מסביבנו נרות נשמה, שומעים שירים שמזכירים לנו אותך. מריצים בראש איך שכבת שם לבד בשלוש בבוקר בין חיים למוות על האספלט הקר, בפעם הראשונה והאחרונה בחייך בלי יכולת תפקוד, מחוסר הכרה, מסביבך אנשים זרים. אנחנו ממשיכים לשבת בצומת, יושבים ובוהים במעברי חצייה, ברמזורים, ברכבים, ברוכבי אופניים ובהולכי הרגל. כמעט כולם היו ללא קסדה. כמעט כולם חצו מעבר חצייה באור אדום. כמעט כולם עם אוזניות באוזניים בשבילי אופניים ובמעברי חצייה, מנותקים מהמתרחש במציאות האמיתית. ואני צועקת בלב, אני פה! אני פה! אני פה כי איבדתי מישהו. איך אתם לא שמים לב? פחות משנייה יכולה להרוס לכם את החיים! אם לא אכפת לכם מהחיים שלכם, אז לפחות שיהיה אכפת לכם ממי שתשאירו אחרי.

אני יושבת ובוכה ומבינה שאני לא יכולה לשנות את העולם, והסיפור שלנו הוא שלנו ולא של אף אחד אחר, כי זה לא נוגע בהם. אבל אז אני מחליטה לעשות מעשה. הבנתי שנכפה עליי ייעוד בחיים, והוא לעשות כל שביכולתי כדי למנוע מאחרים לאבד את חייהם או את חיי הקרובים להם. אני מגיעה להרצות על המקרה שלנו בכל קצוות הארץ, חולקת את הסיפור שלנו, את הטרגדיה, מספרת מה קרה, מספרת על ההתמודדות אחריי ושאני לומדת אותה עדיין. אני מספרת על איך משפחה נהרסת וקורסת ואיך אסור שזה יקרה לעוד משפחות.

מיה והוריה, רחל ואהרון בר-און. צילום באדיבות המשפחה

אבל החלק שמכה בי הכי חזק בהרצאה אלו התשובות שאני שומעת לאחר השאלה הראשונה שאני שואלת מיד בהתחלה. "אני מבקשת מכל מי שרוכב על אופניים ללא קסדה, שיצביע. אני מבקשת מכל מי שחוצה מעבר חצייה עם אוזניות, שיצביע. אני מבקשת מכל מי שמצלם סלפי תוך כדי רכיבה על אופניים, שיצביע".

והידיים מתרוממות. של כולם. וכולם מודים שהם עושים את זה, בלי שבכלל מבינים שמסכנים את חייהם. אבל אז בשאלה מי נוהג אחרי ששותה אלכוהול, אף אחד לא מרים את ידו באוויר. ומצד אחד אני שמחה שלפחות עם אלכוהול יש הבנה ברורה שזה הורג, אבל מצד שני אני כועסת ולא מבינה איך הם חושבים שגם כל הדברים ששאלתי בהתחלה, יכולים להרוג באותה המידה.

ותמיד, אחרי כל הרצאה, יש את מי שניגשים ושואלים איך קמים מדבר כזה. אני מסבירה להם שלא. לא קמים מזה. מי שאומר אחרת משקר. אני מסבירה שהמאבק "לקום מזה" הוא לא מאבק יומיומי, אלא מאבק רגעי.

"בחרנו בחיים", אומרים מיד אחרי שמאבדים מישהו קרוב. האם חשבתם לעומק על צירוף המילים המפחיד הזה? כי אם יש משהו מוחלט שאין בו בחירה, זה בדיוק המצב הזה. אין בחירה בעמידה מול קבר של ילד. ילד בן 26. וזה לגמרי לא "חיים", כי מאז שאיבדנו את נתיב אנחנו לא באמת חיים חיים מלאים ומאושרים.

זה לא פשוט לדבר על המוות שלך כל פעם מחדש. ההרצאות האלה שואבות ממני המון אנרגיה, אבל זו הדרך שלי לעשות משהו, לנער את העולם, להציל אולי עוד מישהו. ואני עושה את זה למרות כל הקושי והכאב.

לזכרו. נתיב בר-און ז"ל. צילום עצמי

לזכרו. נתיב בר-און ז"ל 11.7.1991-28.1.2018. צילום עצמי באדיבות המשפחה

אל תחכו שזה יפגוש אתכם, אל תחכו להיות חלק ממציאות מרה. אל תחכו לטרגדיה שתאלץ אתכם לקחת אחריות. תהיו חלק ממערך המניעה כבר עכשיו. מערך המניעה המדהים שאני מכירה ובו אני מתנדבת, הוא של מיזם "שומרי הדרך", שגם הוא קם מתוך שכול פרטי. אולי תרגישו רע כשאתם מדווחים על אחרים, אבל יכול להיות שאותו דיווח על אדם מסוים, מנע ממנו לפגוע באחר ולגרום למשפחה נוספת ליפול לסטטיסטיקה הנוראית הזו. זה הרבה פחות נעים לאבד אדם אהוב לנצח, מאשר להתריע על נהג או נהגת מסוכנים. 

ולסיום אני מבקשת - קחו את האחריות לידיים! אחרת מעגל השכול של משפחות שבורות רק ילך ויגדל על לא עוול בכפן. אין סיבה שמשפחות רבות כל כך יעברו את הטרגדיה הנוראה הזו. אנחנו יכולים ויכולות לעצור את זה. עם יותר תשומת לב להתנהגות שלנו, ויותר תשומת לב למי שסביבנו.

להצטרפות למיזם "שומרי הדרך" היכנסו לכאן

המאמר מוקדש לזכרו של נתיב בר-און 11.7.1991-28.1.2018, בן 26.5 במותו.