אתחיל מהסוף, עליו וודאי שמעתן: בשבת האחרונה השקנו פיילוט לאוטובוס בשבת בטבריה. נסעו איתנו עשרות גברים ונשים בכל הגילאים, בחינם. חלקם ירדו מהעיר אל הטיילת שהייתה שוקקת חיים ברמה שלא תבייש את ת"א, וחלקם נסעו לפגוש חברים או לבקר משפחה. כולם עלו לאוטובוס שלנו בחיוך רחב ועיניים בורקות. גם הם הבינו - היום עושים היסטוריה.

"נוע תנוע" היא אגודה שיתופית ללא מטרות רווח, שמובילה את המאבק לתחבורה בשבת, מפעילה אוטובוסים בשבת ומקדמת את הנושא ברמה הלאומית. מסקר שערך מכון סמית', כ-80 אחוזים מהישראלים תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, ואנחנו כאן כדי לגרום לזה לקרות. האגודה הוקמה על-ידי רועי שוורץ-תיכון באמצעות כספי מענק השחרור שלו, ומאז הספקנו לתת שירות לאלפי נשים וגברים ברחבי הארץ. המטרה שלנו פשוטה מאוד - להיסגר, וזה יקרה ברגע שהמדינה תפעיל בעצמה תחבורה ציבורית בשבת. אבל עד שזה יקרה, אנחנו כאן ונשנה את המציאות בשטח בעצמנו. האוטובוס שהפעלנו בשבת בטבריה הוא צעד משמעותי, אבל מבחינתנו זוהי רק ההתחלה.

"נוע תנוע" מפעילים אוטובוסים בשבת במספר ערים בארץ, באמצעות מערך מתנדבות ומתנדבים מדהים. יש לנו אוטובוס במסלול של קו 63 ברמת גן, גבעתיים ותל אביב שפועל בכל שבת כבר ארבע שנים, וגם קו קיץ מבאר שבע לאשקלון שפועל כבר שלוש שנים. בנוסף הפעלנו בעבר אוטובוסים ופיילוטים לתקופות זמן ידועות מראש - כמו הקו בטבריה שעדיין בבחינה, קו מחיפה לתל אביב, קו מבת-ים ליפו ותל אביב ועוד. בימים אלו אנחנו במגעים עם מגוון עיריות ברחבי הארץ, ומשתפים פעולה כדי לקדם ביחד תחבורה ציבורית בשבת ברמה המוניציפלית.

 

עם ראש עיריית טבריה, רון קובי, בנסיעה הראשונה. צילום באדיבות "נוע תנוע"

עם ראש עיריית טבריה, רון קובי, בנסיעה הראשונה. צילום באדיבות "נוע תנוע"

הנהלת הארגון שלנו מורכבת מצעירות וצעירים שראו את המציאות בשטח והחליטו שהגיע הזמן לפעול. בין החיים האישיים שלנו לתקופת המבחנים באוניברסיטה, אנחנו חושבים, עושים ונושמים תחבורה בשבת. הבנו, שלמרות שיש הרבה ארגונים מדהימים שפועלים בשטח, אף אחד מהם לא שם את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות שלו. הבנו שהתפקיד שלנו הוא לשים על כך זרקור, ולא לעצור עד שנגיע ליעד.

בעולם שבו יזמות, בין אם עסקית או חברתית, נחשבת לשדה גברי - אני גאה להיות ממובילות הארגון. בשנה האחרונה למדתי להיות אישה יוזמת, פוליטית, שלא מפחדת לקבוע פגישות עם ראשי ערים, להתקשר למנהלים בכירים, להיכנס דרך החלון אם מישהו מסרב לפתוח את הדלת. הצלחתי למחוק ממוחי את הסטראוטיפ שאכלתי מאז הילדות: מנהל הוא גבר גבוה ולבן בחליפה מחויטת. ואני, 1.52, אף פעם לא אוכל לעמוד מולו. מצאתי את עצמי מסתכלת בעיניים, דורשת, יודעת בדיוק מה אני רוצה שיקרה.

לפני שהצטרפתי ל"נוע תנוע", בכלל לא הבנתי שיש קשר בין תחבורה ציבורית בשבת לנהגים שיכורים ותאונות דרכים, לפקקי תנועה ולזיהום אוויר. למעשה, חשבתי שתחבורה הוא אחד הנושאים הפחות מעניינים שקיימים. זה לא מפתיע כמובן, כאשר גם השדה הזה גברי לחלוטין. היום אני יכולה להגיד בפה מלא שאני, לצד חברות וחברי הנהלת הארגון - מומחיות ומומחים לתחבורה בשבת. אנחנו פועלים בתחום כדי שגם בני נוער, קשישים, בעלי מוגבלויות ומי שאין בידו לקנות רכב פרטי, יוכלו לבחור כיצד לבלות את יום החופש שלהם. אנחנו פועלים כי המחסור בתחבורה בשבת מהווה תמריץ חזק לרכישת רכבים פרטים, ובכך מגדיל את הפקקים וזיהום האוויר.

אני כאן כי אני מאמינה. תהיה בישראל תחבורה ציבורית בשבת, זה רק עניין של זמן. את המאבק הזה כבר ניצחנו - השאלה היא רק כמה נסכים לחכות. אם תשאלו אותי - לא עוד הרבה. יש לנו מעל 9,000 חברי אגודה, ועוד עשרות אלפי תומכים ברשתות החברתיות ובאינטרנט. יחד עם זאת, אין לנו כוונה או יכולת להחליף את חברות התחבורה הגדולות כמו אגד ודן. הפתרון האמיתי חייב להגיע מהממשלה. בתוך כך, אולי תופתעו לשמוע - למרות שנשים מהוות את רוב צרכני התחבורה הציבורית בישראל, מעולם לא כיהנה אישה בראש משרד התחבורה.

רתם קליגר. צילום: שחר זיסו

רתם קליגר עם השותפים נעם תל ורד ורועי שוורץ תיכון. שותף נוסף ליאור תבורי, לא נכח בתמונה אבל נוכח בהחלט בעשייה. צילום: שחר זיסו

אינני יודעת אילו המרחב הפוליטי היה נשי יותר, האם היינו זוכות וזוכים לצדק תחבורתי מהר יותר, אבל אני בטוחה שהשיח על כך היה הרבה פחות מפלג. במקום לנסות להפוך את הנושא למריבה בין ימין ושמאל, בין חרדים לחילונים - יש לנו חובה לדבר זה עם זה באמת, ולהגיע להסכמות. כאלו שלא נחתמו אי שם בשנות החמישים, כמו הסטטוס קוו שהפוליטיקאים שלנו כל כך אוהבים. הסכמות שיתחשבו ברצון הפרט כמו גם בצביון היהודי של המדינה. זה אפשרי.

לסיכום, הייתי רוצה לומר מילה אחרונה על העבודה במגזר השלישי. נשים מהוות מעל 70 אחוזים מהעובדות בעמותות וארגונים ללא מטרות רווח בישראל. ואיכשהו, בכל זאת, רוב המנהלים של אותם ארגונים הם גברים. אין כאן אשמים, ובוודאי שלא אשמות, אבל חשוב לדעת את זה. עבורי לפחות, זה מגרה את בלוטת הדמיון - איפה תראו אותי בעוד עשור? ואיפה אתן תהיו?

לאתר "נוע תנוע" היכנסו לכאן