מה עובר לך בראש כשאת מתעוררת מאזעקה בחמש לפנות בוקר? יותר נכון, מה עובר לך בראש כשאת מתעוררת מקריאות נחושות של אחיך הקטן בחמש לפנות בוקר. "ניצן, קומי, קומי, יש אזעקה!". לא צעקות, קריאות נחושות. בהלה קלה בקול, שמהולה בחוסר אמון שזה באמת קורה. מהר, לרדת למטה. אנחנו לא מאבדים שליטה. לא נכנסים להיסטריה. הכל בשליטה. אולי זה לא באמת קורה.

כי מה אזעקה? אנחנו בצורן. ישוב בשרון. מרכז הארץ. נראה מי לא ידע איפה זה צורן עכשיו. פה זה לא עוטף עזה, אולי זו טעות. אולי יש איזו תקלה שהפעילה את מערכת הכריזה, זה לא יכול להיות אמיתי.

קמה בטיל, משחק מילים לא מוצלח, חושבת שיש לי עוד כמה שניות לפני שתהייה נפילה או יירוט, לפני שיהיה פיצוץ. כן, יש לי כמה שניות. מוציאה את הנייד מהמטען ולוקחת אותו איתי. מה יותר חשוב ממנו.

אני האחרונה שיורדת במדרגות, רק לא ליפול. תק תק תק, רגליים המומות שמתקדמות בצעדים קטנים ומהירים לממ"ד. לא להחליק, לא ליפול, להיכנס מהר. איזה מזל שאני עם פיג'מה נורמלית. זה אמיתי? זאת באמת אזעקה כי יורים עלינו? לא חשבתי שאנחנו מעניינים מישהו.

אנחנו בממ"ד. זה של מלחמת המפרץ. זו הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים אליו בשעת חירום בבית הזה. אבא מדליק טלוויזיה. אין כלום, כמעט. הנה, מופיעה התראה כתומה של פיקוד העורף בצד ימין של המסך. שתי שורות קצרות. בשנייה כתוב "שרון". בערוצי הרדיו לא משדרים כלום, רק שירים. ואנחנו - שומעים את האזעקה.

ממ"ד זה להיזכר במלחמת המפרץ. באחותי עינב הקטנה ממני בשנה, עם ברדס. אני כבר קיבלתי מסכה. היינו בתפר מבחינת גיל, וכל אחת קיבלה אמצעי מיגון אחר. עושות השוואות, אלא מה. ואצלי זה פחות טוב כי יש לי את הריח המגעיל של המסכה. אבל עכשיו לא צריך מסכות, זה רק יכול ליפול עלינו. איפה במבי? גם הוא ישן. לצאת להביא אותו? הוא מסתובב בבית. ולמה הוצאנו את דלת הברזל של הממ"ד? במקומה התקנו דלת עץ, מי האמין בכלל שנצטרך אותה. אי אפשר עם הברזל המכוער הזה באמצע הבית. אנחנו לא במלחמה.

בום.

שמענו פיצוץ עמום. בערוצי הטלוויזיה עדיין לא אומרים דבר, גם בוואטסאפ אין הודעות. הגוף מרגיש מוזר, מה קורה. יש קצת לחץ. אני לא רוצה לתת לו מקום, באיזו זכות. אין לי זכות להיות בחרדה. אני לא גרה בעוטף עזה, סך הכל אזעקה קטנה, אחת, בודדה, מה את מתרגשת. תחשבי מה זה לחיות ככה כבר 17 שנה.

מעניין איפה נפל ואולי כיפת ברזל יירטה אותו. איך הטיל הזה הגיע עד אלינו ולא עצרו אותו בדרך? אנחנו באמצע המדינה, צפונית לתל-אביב, איך זה בא עד אלינו. אני עדיין לא מאמינה שזה באמת קורה.

מה עובר לי בראש בחמש לפנות בבוקר כשאני קמה מאזעקה. שאני עייפה. שהגוף שקפץ מהמיטה החמה שעה לפני ההשכמה הרגילה, עייף. אחרי המתח מגיע ההרפיה. ואני רגישה. אני רוצה לתת לפחד הזה שתפס אותי מקום. לא להתעלם ממנו. אבל קשה לי לכתוב, אני לא מרוכזת. אני עייפה. פשוט עייפה. אני רוצה לחזור לישון ולהשלים את השעה שגנבו ממני. אני גם רוצה להמשיך כרגיל. מה כבר קרה, אסור לתת לטרור להשפיע, אני צריכה להמשיך כרגיל.

קבוצות הוואטסאפ מתעוררות. דיווחים מהשטח. זרקו שם של ישוב, אחר-כך ישוב אחר. שני לכודים, אין לכודים, אין פצועים, חכו להודעה רשמית. יש פצועים. תמונות, סרטונים, עשן שחור מיתמר מגגות הבתים. אחר-כך אני קוראת על ארבעה כלבים הרוגים, מסכנים.

5:27, "גלינג", התראה מהודעה בפייסבוק. ראש הממשלה שואל אותי אם אני רוצה להמשיך לקבל ממנו מסרים אישיים, שהוא זקוק לי בבחירות הקרובות. ובכן, בנימין נתניהו, שתדע לך שגם אני זקוקה לך. גם אני זקוקה לכך שתעשה הכל כדי לשמור ולהגן עליי ועל משפחתי. על ההורים והאחים שלי. על כל אזרחי ואזרחיות המדינה. תושבי הדרום זקוקים לך כבר שנים, את הצלקות והטראומות שלהם אי אפשר להעלים. זה לא נגמר אחרי הבחירות, או כשיש שקט. והקפיצה המבוהלת מהמיטה, שהייתה לנו הבוקר ב-5:18, היא לא זיכרון שייעלם ויימחה. הוא כאן, והוא ייתן אותותיו. יש נזק, והוא לא רק עייפות. ומה עם תושבי הדרום המסכנים, איך אפשר לחיות ככה?

הודעה מביבי. צילום מסך פייסבוק

הודעה מביבי, פחות מעשר דקות אחרי האזעקה. צילום מסך פייסבוק

אז מה זה לקום בחמש לפנות בוקר מאזעקה, לא להבין ולא להאמין. אבל אחרי כמה דקות, להכריח את עצמי להבין ולהאמין. כן, יש מי שרוצים לפגוע בי, בנו. כן, יש מי שישמחו כשאמות. ככה התרגלנו לחיות, וכשזו השגרה שלנו, כנראה שאין שום דבר יותר מתאים להגיד אחרי שנפל טיל, חוץ מ"יהיה בסדר". למרות שברור לכולנו שממש לא.