בדצמבר 1999 החיים שלי השתנו לחלוטין. אבא שלי, בנימין אזרצקי ז"ל, גבר חזק ובריא בן 39, עולה חדש מארגנטינה שהיה רק שנה בארץ והתקבל לעבוד כמנופאי בחברת קבלן בנמל אשדוד, איבד את חייו. הוא נפל ממנוף בגובה של יותר מ-18 מטר בגלל התנגשות עם מנוף אחר, בגלל התעלמות מחוקי הבטיחות, בגלל שמי שהיה אמור למנוע את המצב הזה, בחר ללכת ולשתות כוס קפה. איתו נפל גם יעקב ויינר ז"ל, בן 49, שהותיר אחריו משפחה וילדים קטנים.

ועכשיו המנופאים שובתים. אחרי האסון בו קיפחו את חייהם אתמול ארבעה מנופאים, ועוד עשרות שנהרגו סתם מתחילת השנה, הם החליטו שלא לשתוק עוד. הם שובתים כי הם לא רוצים לעלות למנוף ולהפקיר את חייהם, הם שובתים כי המשפחות שלהם חשובות להם, הם שובתים כי הם מבינים ששום עבודה לא שווה את החיים הבריאים שלהם. הידיעה הזו עוברת כמו צליל קטן באוזן בעיצומה של מהדורת החדשות והיום ממשיך, לרובכם. אבל לא לכל המשפחות שאיבדו את יקיריהם בתאונת עבודה בכלי התחבורה המסוכן הזה.

אבא שלי הגיע לישראל בשנת 1998 יחד איתי, עם אחותי ואימי. הוא התאהב במדינה, הוא התאהב באשדוד ובחופים שלה, הוא נהג לקחת אותנו לים כל יום ופשוט לשבת ולהסתכל, ליהנות מהשקט הטוב שהוא הגיע אליו. אבא שלי תמיד חייך וצחק ואהב אנשים, אך בעבודה, עשה את שלו בצורה מקצועית. הוא לא ידע כמה מסוכן המנוף הזה שהוא עולה עליו, הוא לא תיאר לעצמו שזה יהיה היום האחרון בחייו.

10 שנים התנהל הדיון בבתי המשפט על האירוע שהתרחש לאבא שלי וליעקב ז"ל. 10 שנים של ויכוחים בין חברות הביטוח ונמל אשדוד, של ייסורים בליבה של אמא שלי, שבינתיים נשארה בלי חצי פרנסה ובלי פרטנר לדרך הקשה, גם כאמא, גם כאישה וגם כעולה חדשה. כולם ניסו להקטין את האירוע, ניסו להגיד "עצוב, אבל קורה" והאדישות הזו, היא שהורגת פועל אחר פועל אחר פועל.

אם כללי הבטיחות היו ברורים, אם כולם היו מבצעים את עבודתם כהלכה, אם אבא שלי ושותפו לעבודה היו מבינים יותר ומתעקשים על חוקי הבטיחות, אם בנמל אשדוד היו מקפידים יותר על בטיחות החיים של עובדיהם, אני לא הייתי יתומה. אחותי לא הייתה יתומה. אמא שלי לא הייתה אלמנה ולא הייתה צריכה לבקש עזרה ולעבוד בשעות לא שעות על מנת לפרנס אותנו לבד. אם חוקי הבטיחות היו ברורים וכולם היו מבצעים את עבודתם כהלכה, היה לי אבא שייקח אותי לים, אבא שיחבק אותי במסיבת חנוכה בבית הספר, שיסיע אותי לבקו"ם ביום הגיוס, והיה יכול להיות לי אבא שיום אחד גם יזכה ללוות אותי לחופה. אבל לא זכיתי, קיבלתי תמונה אפורה בעיתון מקומי ואת הכיתוב ז"ל ליד שמו.

בנימין אזרצקי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

בנימין אזרצקי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

ולמי באמת אכפת מהאנשים הקטנים? הרי רבים כל כך רוצים להתקבל לקורס מנופאים, כל כך הרבה רוצים לעבוד בתחום הבנייה או ספציפית בנמל אשדוד, אז עוד אחד נפל. עצוב. נלך ללוויה ויום לאחר מכן, נמצא לו מחליף. המנופאים מתלוננים על הלנות שכר, שעות עבודה ארוכות ואי תשלום על שעות נוספות. עכשיו אבקש מכם לבצע ניסוי קטן, הסתכלו על עצמכם או על בן או בת זוגכם אחרי יום עבודה ארוך או אחרי שעות שינה מועטות, ושאלו את עצמכם - האם הייתם נותנים להם לעלות על סולם 30 מטר גובה?

אז כן, מחאת המנופאים עלולה להביא לעיכובים רבים בתחום הבנייה, כי למרות שהם מהווים חלק קטן מהעובדים בתחום, יש דברים רבים שלא ניתן לבצע בלעדיהם. אבל זכרו זאת, מחאת המנופאים היא הרבה יותר מדיון על שכר. היא דיון על חיים.

בתמונה הראשית לכתבה מופיעה ברנדה אזרצקי, אחותה ואביהן המנוח. יהי זכרו ברוך.