אתמול ירדתי לסופר לקנות חלב. לכאורה, אירוע בנאלי וחסר משמעות בחייה של אישה, לא משהו לספר עליו לחבר'ה, לא משהו לכתוב עליו סטטוס בפייסבוק. אישה לוקחת קרטון חלב ומגיעה איתו לקופה כדי לשלם עליו.

או אז, מגלה האישה שהיא אישה ישראלית וככזו היא כמובן לא יכולה להתעלם מהעובדה שמדינתה נמצאת כעת במלחמה ושהיא, בין אם תרצה ובין אם לאו, חלק מהעורף המסור שתפקידו לעודד, לחבק, לחזק ולתמוך בלוחמים בכל האמצעים הקיימים. גם רכישת חלב יכולה וצריכה כמובן להיות חלק מכך:

קופאית: אנחנו מכינים מארזים לחיילים, תרצי לתרום מוצר?

אני: אה?

קופאית (חסרת סבלנות): לחיילים! לחיילים!

אני: מה לחיילים?

קופאית (חצי צועקת): לתרום לחיילים! חטיפים, שתייה, סכיני גילוח, מוצרי טיפוח, הנה, יש לך כאן 4 חבילות במבה בעשרה שקלים, את...

אני: לא, תודה.

קופאית (סוקרת אותי בבוז): לא?

אני: לא.

קופאית: טוב, 7 שקלים על החלב.

אני משלמת וממהרת לעוף משם. הקופאית מסתכלת עליי ומסננת "שיהיה לילה שקט" במבט שאומר "אמן ייפול עלייך טיל הלילה".

***

בשבועות האחרונים נתקלתי בעשרות יוזמות שונות ומשונות שתכליתן להיטיב עם חיילנו הנלחמים כעת בעזה תוך סיכון חייהם. זה מתחיל בתרומה של מוצרי מזון, עובר דרך מכתבי עידוד מחזקים והחלפת תמונת הפרופיל לדגל כחול לבן, מתעכב בריצה למקלטים עם תינוקות בהשלמה וקבלה "כי אין דרך אחרת" ונגמר בתצלום של ציצים מנחמים (גדולים וזקורים, כמובן, כמיטב המסורת) עליהם כתוב בטוש "I love idf".

החלוקה היא ברורה: יש מי שנלחם בגופו ויש מי שתומך במי שנלחם בגופו. מאחר והרוב המוחץ של נשים אינן נלחמות בגופן במסגרת מבצע צוק איתן (ואם הן כן, איפה הן?) חזקה עליהן להיות בעורף. כיון שגם בימים "רגילים" רק 3% מהנשים אוחזות בתפקידי לחימה, העורף לא זר להן. הן יודעות היטב מה נדרש מהן וכיצד הן יכולות לתרום למאמץ הלאומי. בסך הכל, הן נדרשות להתאים את עצמן לאחת משתי התבניות שיועדו להן מאז ומתמיד: אמא-קדושה או זונה.

האמא תביא לעולם את הלוחם הבא, היא תגהץ את המדים בקפידה, תשלח חבילות ממתקים לבסיס הצבאי, תכתוב מכתבים עמוסי דאגה ללוחם שלה, תפאר, תשבח ותהלל בכל הזדמנות ותקבל על עצמה את עול 3 השנים (במקרה הטוב) ללא שינה בלילה. היא תגייס את לבה, את נפשה, את ידיה ואת לילותיה עבור המלחמה. מה באמת רוצה האמא הקדושה? לא בטוח שהיא יודעת בכלל שכן במרבית המקרים היא כלל לא נדרשת לשאלה הזו. ואם הייתה נדרשת, ייתכן שהייתה עונה: לא בישולים ולא מכתבים, לא גיהוץ ולא דאגה, לא גבורה ולא אותות ומופתים. לא לוחם שאוסף חלקי גוף של החברים שלו בשטח ומתעורר עם סיוטים ב-15 השנים הבאות. פשוט ילד חי. ילד חי ושמח.

הזונה, לעומת זאת, תגייס את גופה. הגוף הזה אולי לא יכול להילחם בשכונת שג'עייה בעזה אבל הוא כן יכול להמתין חם, רך ונעים על מצעי משי ללוחם הרעב השב לביתו. הגוף הזה מחונך מגיל צעיר מאוד להעריץ את הלוחם הגברי, לסגוד לשריריו המאומצים והדואבים, לחבוש את פצעיו וכמובן לספק לו מנה גדושה של נחמה. ומה מנחם יותר מגוף נשי עירום שנולד והגיע עד הלום במטרה אחת- לעשות לך טוב ונעים? יש מתנה גדולה מזו?

ומה באמת רוצה הזונה? מה באמת רוצה הגוף הזה שלה? לא בטוח שהיא יודעת בכלל שכן במרבית המקרים היא כלל לא נדרשת לשאלה הזו. אולי, אם הייתה נדרשת, ייתכן שהייתה עונה: לא להיות מתנה של אף אחד. לעשות אהבה, להתענג, לגלות את הגוף, להיזדיין, להתרגש. לא עבור מישהו, אלא עם מישהו.

הרשת עודה סוערת מעמוד ה"Standing With IDF" בו נשים צילמו חלקים מגופן שעליהם כתוב שהם אוהבים את צה"ל. חייל אחד הגדיל לעשות ואף ביקש בקשה מפורשת:

מפתיע אתכם? למה בעצם? אני מתקשה אפילו לכעוס על החייל. הוא בסך הכל ביקש את מה שמגיע לו, את מה שחונך אליו מגיל 0: הוא בשדה הקרב, אולי יאבד את חייו, אולי יפצע, אולי יקבור את חבריו. זה התפקיד שלו והוא מקבל אותו על עצמו ומבצע אותו היטב. ומה איתך, גברת? מתי את תבצעי את התפקיד שלך? למען השם, הרי לא מתים מזה. כולה קצת ציצים וטוש. מה, לא אכפת לך מהחיילים? טוב, אז לא. אבל אולי איזה מכתב קטן לאיש שכבר רחוק מכאן? איזו תרומה? קצת אוכל? 4 שקיות במבה בעשרה שקלים?

***

בימים "רגילים", נשים ישראליות נדרשות לתפקידים הללו כל הזמן. בימי מלחמה הדרישה הזו מועצמת ומשולהבת בזרם הלאומנות ששוטף כל חלקה במדינה. בעיות אחרות שקיימות פה בשפע? לא עכשיו. דרכים אחרות לתרום? לא עכשיו. ביקורת על המלחמה? הס מלהזכיר.

זה לא הזמן. זה לא הזמן. זה לא הזמן. זה לא הזמן. זה אף פעם לא הזמן ועכשיו זה לא הזמן יותר מתמיד.

ורק לצורך ההבהרה: לא, אני לא כלבה אגואיסטית וקרת לב ולא, אין בי התנגדות לשליחת מזון לחיילים האומללים בחזית. זו החלוקה והדרישה הנשענות על התשתית המגדרית המוכרת לעייפה שיש לי התנגדות אליהן. זו ההיענות לתכתיבים המיליטריסטיים שיש לי בעיה איתה. זו ההערצה והסגידה למי שמת שאני מתקשה להתמודד איתה, זו התביעה לקחת חלק במכונה המשומנת הזו שאני לא מעוניינת בה.

אני לא אימא ולא זונה ואין לי כוונה לאמץ אף אחד מהתפקידים האלה בקרוב.