שרית חדד הסכימה להופיע בהתנדבות מול 5,000 חיילי גבעתי. על הנייר: כמה נפלא. קמה אחת הזמרות הגדולות בישראל ומוכנה להשקיע מזמנה ולהעניק מיכולותיה בזמרה עבור חיילים שמשקיעים מזמנם ומעניקים מיכולותיהם בלחימה. כמה נעים לקום לבוקר שמשי שכזה ולקרוא על עם שמתגייס למען צבאו ללא צווים וללא דרישות, עם שמוכיח בפעם המיליון שהעורף והחזית אחד הם. אתם תעשו כל מה שאתם יכולים עבורנו ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים עבורכם.

או אז, מתגלה המכשול, המהמורה שבלתי אפשרי לדלג מעליה, זו שלא תיתן למחווה היפה הזו להתקיים, זו שתפער את פינו בתדהמה מעושה כאילו זו הפעם הראשונה:

שרית חדד היא אישה.

כן, כן, אישה. אתם יודעים, יש לה שיער גולש ונשי כזה, יש לה חזה, יש לה קול נשי ומפתה. אישה.

ובשל היותה אישה, קולה הערב עשוי לפגוע ברגשותיהם של חיילים דתיים המשרתים בחטיבה. לפי הדיווח של מאקו, גורמים צבאיים פנו פעמיים לחדד כדי לוודא שהיא פנויה בתאריך המבוקש ונענו בחיוב. אף על פי כן בחר מפקד החטיבה, אל"מ עופר וינטר לוותר על המופע ולהזמין את משה פרץ במקום. ההוצאות הלוגיסטיות הכרוכות בהופעתו של פרץ הן כ-15 אלף שקלים. תגובת מנהלה של שרית חדד, אבי גואטה לאירוע היא: "ההצעה עדיין על הפרק. לא ידוע לנו מעבר לכך".

רק לצורך ההבהרה: בראשית 2012 צה"ל הציג הנחיות חדשות בנוגע לשירת נשים בצבא לפיהן אסור לחיילים להחרים טקסים רשמיים גם אם הם כוללים שירת נשים אולם מותר להם להימנע מאירועי הווי ובידור בהתאם לאמונתם הדתית. אם כך, חיילים דתיים גברים שמתקשים לקבל שירת נשים יכולים לארוז יפה יפה את רגשותיהם בטרם ייפגעו, לקום ולעזוב את האולם.

בשורה התחתונה- אין שום בעיה בחוק הצה"לי בדיוק כמו שאין בעיה בהוראות של מפעילי התחבורה הציבורית דן/אגד לפיהן מותר לכל נוסע להתיישב בכל מקום פנוי וכמו שאין בעיה על הנייר בהשתתפות של נשים בפאנלים מדעיים. הבעיה טמונה בנורמות שאנחנו מאפשרים פה ובהיררכיית הרגשות. אל"מ וינטר פשוט מצא דרך יצירתית לקיים הדרת הנשים דרגה אחת למרות "שאסור לו".

נשים, רדו לתחתית הרשימה

לא מפתיע אותי שרגשות החיילים הדתיים נמצאים במעלה הסולם ההיררכי של פרמטרים שיש להתחשב בהם כאשר קובעים הופעת בידור עבור חטיבה שלמה. גם תגובתו של אבי גואטה, מנהלה של חדד, לא מפתיעה אותי, כי הרי ברור שבמקום לשלוח אצבע משולשת לאל"מ וינטר ולחטיבה שלו שרית תרכין את ראשה ותמתין להחלטת מועצת הגברים בעניינה.

גם העובדה שצה"ל צועק כל יומיים שיש להגדיל את תקציב הביטחון אבל מעדיף לבזבז 15 אלף שקלים על הופעה של זמר במקום לתת לחייליו ליהנות מהופעת חינם של זמרת לא ממש מפילה אותי מהרגליים.

רק דבר אחד מדהים אותי:  ההלם שלכם.

הכותרות בעיתונים, הטוקבקים באתרים, הסטטוסים הכועסים, המבט ההמום והמאוס נוכח החדשות שהן לא יותר מחדשות ישנות, המובן מאליו ששורץ פה כבר עשרות שנים אבל נדחק לפינה כי הרי לא באמת נדון כרגע בהדרת נשים, נכון? אנחנו באמצע מלחמה או מבצע או איום בטחוני כלשהו ואם במקרה שקט כאן כרגע אז יש לנו פשיעה הולכת וגוברת שצריך לטפל בה וכלכלה שחייבים לתחזק ושביתה של עובדי משרד החינוך או של הרופאים או של עובדי הרכבת או של הסבלים בנמל אשדוד ויש לנו בעיות בחינוך ובשרותי הבריאות וגם התחבורה לא משהו והתשתיות ואין לנו מים במדינה ושונאים אותנו באירופה. בקיצור, יש לנו המון בעיות לטפל בהם והדרת נשים... יכול להיות שזו בעיה אבל בהחלט לא כזאת דחופה.

הסוגיה הזו עולה לכותרות פעם בשנתיים-שלוש עם איזה כנס שמורכב כולו מגברים, עם מדרכה או שתיים שנשים אינן מורשות להלך בהן, עם אוטובוס שהחלק הקדמי שלו שייך למין החזק, עם נשות מדע שזוכות בפרס על הישגיהן אולם לא מורשות לעלות לבמה לקבל אותו או עם חיילות שנאסר עליהן לשיר בטקס צבאי רשמי. וכל אירוע כזה מוליד סערה תקשורתית קטנה עם חיי מדף קצרצרים - מה, אנחנו עדיין מדירים נשים? צה"ל עדין מדיר נשים? מערכות שלמות בישראל עדיין מדירות נשים? איך יכול להיות? אבל אנחנו כבר ב-2014 וזה לא איראן פה! אנו מוצאים פתרון נקודתי לאותו אירוע ספציפי, הרוחות נרגעות, החיים שבים למסלולם וכולנו חוזרים לעסוק בדברים החשובים באמת.

עד הפעם הבאה.