הייתי בת 17. יכול להיות שקצת פחות. אני וב' יצאנו לבר תל אביבי שכבר מזמן סגר את שעריו. בכל מקרה, אז הוא עוד היה פעיל ביותר. המלצריות היו יפות, חטובות וצעירות (רק מלצריות, כמובן), האלכוהול זרם כמו מים. אף אחד לא ביקש תעודת זהות בכניסה. אף אחד לא בדק ששתי הזאטוטות שלבשו את מיטב מחלצותיהן באותו הערב אינן קטינות. אני  לא זוכרת מה סיפרתי לאמא שלי, באיזה שקר האכלתי אותה. זה גם לא ממש חשוב.

המלצרית שהגיעה אלינו לשולחן הציעה שנלך על קוקטייל הבית שמגיע בקנקן ושותים ממנו בכוסות קטנות, כל פעם קצת. אני אפילו זוכרת את המחיר- 60 שקלים (כן, תל אביב של לפני 15 שנה הייתה זולה יותר, חברים). סמכנו עליה והלכנו על זה. הקוקטייל הגיע. הוא בצבע אדום והיו לו טעם מתוק מתוק. היום אני כבר יודעת - אלה הכי מסוכנים. הם מסוכנים כי אפשר לשתות גלון כזה בלי לשים לב. כיאה לשתי מתבגרות שהשכילו להבין כבר אז שלהיות שמנה זה אחד הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות לך, גם אני וגם ב' לא אכלנו מהצהריים. במילים אחרות, את קנקן האלכוהול המתוק-מתוק הזה, עם 40% אלכוהול (פרט שולי שהבנו בחלוף מספר חודשים, באחד מהביקורים החוזרים במקום) שתינו על בטן ריקה לגמרי. את ההמשך אני זוכרת במטושטש. מאוד במטושטש.

שני בחורים התיישבו בשולחן שלנו. לא זוכרת איך קראו להם או איך הם נראים. כן זוכרת שאחד מהם היה סטודנט כי הוא הראה לנו תעודה של איזו אוניברסיטה. באיזשהו שלב הם הלכו. אני וב' נשארנו עם עצמנו, בקושי מצליחות לשבת, שיכורות לחלוטין. אני זוכרת שהיא אמרה "אז יאללה, הולכים?" ולא הצלחתי להוציא את הארנק שלי מהתיק. הידיים שלי לא נענו לי. הייתי גמורה. בסוף שילמנו איכשהו ויצאנו החוצה מהבר. אף נהג מונית לא הסכים לקחת אותנו הביתה ופתאום הם הופיעו השניים האלה שישבו איתנו מקודם, אמרו שיש להם רכב ושהם יקפיצו אותנו. אני לא זוכרת את עצמי מתנגדת להצעה. אני אפילו לא זוכרת את עצמי מגיבה להצעה שלהם. שכבתי מרוסקת על ספסל מחוץ לבר ההוא, הם יכלו להכניס אותי לרכב שלהם או לא להכניס אותי או להחטיף לי סטירה או להביא לי מים או להרוג אותי. הם יכלו לעשות כל מה שהם רצו כי יכולת ההתנגדות שלי הייתה אפסית. יכולתי לעשות משהו נגד גורלי כמו שאדם בהתרסקות מטוס יכול לעשות משהו נגד גורלו. פשוט שכבתי שם, נתתי לב' שהייתה במצב קצת יותר טוב משלי להגיע להחלטות וקיוויתי שהכל יהיה בסדר, איכשהו.

בסוף הם באמת לקחו אותנו הביתה. לא זוכרת את הנסיעה אבל כן זוכרת איך היא הסתיימה. הם עצרו ליד הבית שלי, הצלחתי לפתוח את הדלת ואז הנהג לחץ קצת על דוושת הגז, סתם כדי לשגע אותי. לא הצלחתי לצאת וזה מאוד הצחיק אותו ואת החבר שלו. אני זוכרת את קול הצחוק שלהם ואת חוסר האונים שלי מול הצחוק הזה. הוא עשה את התרגיל האידיוטי הזה כמה פעמים. בכל פעם שהוצאתי רגל מהמכונית החוצה, המכונית זזה קצת. לא אמרתי לו "תפסיק כבר, יא טמבל", לא התחננתי, לא צעקתי ולא איימתי. לא היה לי כוח לעשות את כל אלו. לא היה לי קול. בסוף נמאס לו והוא נתן לי לצאת ונסע. לא הצלחתי לעלות הביתה. הקאתי את הנשמה בחדר המדרגות, שוב ושוב ושוב. זה נגמר בפרצוף כועס של אבא וב-15 שעות שינה ברצף. או כמו שברור לי היום יותר מתמיד - זה נגמר בזול. יצאתי בזול.

לא נאנסתי באותו הלילה כי היה לי מזל. לא נאנסתי באותו הלילה לגמרי במקרה. פשוט לא יצא. לעובדה שלא נאנסתי אין שום קשר להחלטות המטופשות והילדותיות שלקחתי באותו הערב. לא שמרתי על עצמי. לא שמרתי על הגוף שלי. לא שמרתי על החיים שלי ועדיין, אף אחד לא ניצל את העובדות האלה. קורה.

לא נאנסתי גם בפעם ההיא שהלכתי ברחוב חשוך לחלוטין ב-4:30 בבוקר ואיזו חלאה מצחינה ניסה מה שניסה וכשל (הו, היכולות שלך לרוץ די מדהימות כשמישהו רודף אחרייך, אני נשבעת). איכשהו הצלחתי לברוח. לא נאנסתי גם בטיול להודו כשמצאתי את עצמי באוטובוס עם 40 גברים. גם בכל הפעמים שהבאתי אליי הביתה גבר זר לפגישה ראשונה איכשהו לא נאנסתי. הם הקשיבו ל"לא" שלי. הם קיבלו סירוב כשהוא הגיע, מי מהם בנעם ומי מהם בדושיות. מה זה משנה? העיקר שקיבלו.

לא נאנסתי (עדיין) בחיים האלה לא בגלל שמעולם לא יצאתי מהבית עם מחשוף או עם מכנסיים קצרים, לא בגלל שמעולם לא מצאתי את עצמי הולכת בגפי ברחוב חשוך, גם לא בגלל שמעולם לא השתכרתי, או נסעתי במונית עם נהג שבהה לי ברגליים במקום בכביש או שלא יצאתי לדייט או רקדתי במועדון.

זה לא בגלל ששמרתי על עצמי כל כך טוב שאף אחד לא הצליח לפרוץ את חומת ההגנה המדהימה שבניתי. זה רק בגלל שהיה לי מזל.

ולא רק בתקיפות מיניות היה לי מזל. כשהייתי בת 18, קובי, אחד החברים הכי טובים שלי הוציא רישיון נהיגה. אחד מהתחביבים הכי גדולים שלו היו לנסוע בלילות באמצע העיר על 160 קמ"ש. אני זוכרת את החבר'ה יושבים ברכב, את הלב שלי דופק במהירות, את הכמעט-תאונה שקרתה כל פעם מחדש ואת חוסר היכולת לומר 'לא' לאקט הדבילי הזה. היום הייתי אומרת לו "תקשיב טוב, יא דפקט, תעצור את הרכב ותן לי לעוף מפה. רוצה להתאבד? אחלה. תעשה את זה בלעדיי", אז לא הצלחתי לומר את המילים האלה. הייתי ילדה וזה היה מפחיד ומגניב.

ההורים שלי, למקרה שתהיתם, חינכו אותי לנהיגה בטוחה, זהירה וחכמה. הם נהגים טובים ושקולים עם רקורד זך כשלג. איך קרה שהבת שלהם בילתה לילות שלמים בתוך רכב שנוסע על 160 קמ"ש בעיר?

ובכלל, איך קרה שלא התרסקנו לאיזה קיר? למה אנחנו לא מתים עכשיו או לפחות כרותי איברים ועמוסי צלקות? איך זה קרה? הרי הגיע לנו! למען השם, כל כך הגיעו לנו, עשינו כל מה שצריך כדי שהמוות יגיע אבל הוא לא הגיע. הוא דילג לנו מעל הראש ונחת בבית אחר, אצל ילדים מטומטמים אחרים בני 17 וחצי, שעשו בדיוק את אותו הדבר עם הרבה פחות מזל.

היינו רוצים שליטה מלאה על החוויות הגרועות שהילדים שלנו הולכים לעבור. היינו רוצים להאמין שהכל עניין של חינוך, שאם רק נלמד את הבת שלנו מה לא לעשות, איפה לא להסתובב ואיך לא להתנהג, הכל יהיה בסדר. האמת העצובה היא שזה פשוט לא נכון. אין שום דבר בעולם הזה שאתם יכולים לעשות כדי לוודא שגבר לא יכפה מין על הבת שלכם.

נשים שנאנסו הן יפות ומכוערות, גבוהות ונמוכות, מבוססות ועניות, מהצפון ומהדרום, משכילות וחסרות השכלה, קלות דעת או רציניות עד אימה, עולות חדשות וילידות הארץ, שמרו על עצמן יותר ופחות. אם אתם נורא מתעקשים למצוא משהו אחד שמחבר בין כולן אז הנה הוא: היה להן חרא של מזל. גם אני עברתי ב-4:00 בגן ציבורי חשוך או בחניון. למזלי, יצאתי משם בסדר גמור. מה ההבדל ביני לבין אותה בחורה שלא יצא משם בסדר גמור? הרי הבחירה שלנו הייתה זהה לגמרי. אולי מטומטמת אבל זהה לגמרי. למה אותה אנסו ואותי לא? מאותה הסיבה שאתם קוראים עכשיו את המילים האלה ולא נדרסתם לפני שעתיים על ידי אוטובוס או נדקרתם על ידי עבריין צעצוע אחרי שלא הבאתם לו סיגריה.

סתם ככה. כי היה לכם מזל.

כל מה שסיפרתם לעצמכם על היכולת שלכם להגן על הבת שלכם הוא שקר גס. היכולת הזו מוגבלת מאוד. יש כמובן בחירות נכונות יותר ובחירות נכונות פחות אבל עוד לא נולדו חיים שלמים מלאים אך ורק בבחירות נכונות. בסך הכל, כולנו בני אדם והחלטות שגויות הן חלק אינטגרלי מהחיים וגם אם נגיד שמדובר בנערה-אישה לא אנושית, שתמיד עשתה ותעשה רק מה שנכון וצודק וחכם וראוי והיא מעולם, בשום סיטואציה שהיא, לא חשפה ולא תחשוף את עצמה לפגיעות, זה עדיין לא מבטיח לה כלום. יש רק דבר אחד בעולם הזה שיכול להבטיח לבת שלכם חיים שלמים נטולי תקיפות מיניות -  היעדר אנסים. אם לא יהיו אנסים בעולם, הבת שלכם לא תיאנס לעולם. אכן, זוהי אידיליה לא אפשרית. רוצים לעשות משהו כדי לקדם את האידיליה הזו? למדו את הבן שלכם לא לאנוס. זה הדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות למענה ולמען החברות שלה.