הם מפורסמים. הם בעלי אמצעים וכדי שלא תיחשף ערוותם ברבים, הם עושים מה שהם עושים בחשכה, הם מנהלים משא ומתן על גובה הפיצויים למי שעל פי החשד הוטרדה מינית על ידם או קיימה איתם יחסי מרות אסורים על פי חוק.

פרסום פרשת המתלוננת הראשונה במשטרה נגד סילבן שלום, גרר מיד פרסום מכתב ובו היא דורשת ממשפחת מוזס 700,000 שקלים לכאורה בתמורה לשתיקתה. בשל חקירת הפרשה ועניינים נוספים הקשורים בחקירת השר לשעבר, אינני יכולה להרחיב בשלב הזה אולם כן אחשוף מה שיש באפשרותי לחשוף: בימים אלה מתנהל משא ומתן על גובה הפיצוי לכמה נשים שהוטרדו מינית, על פי החשד, בידי גברים מוכרים מאוד, חלקם מופיעים על המרקע בכל בית בישראל. רוב המשא ומתן מתנהל באמצעות עורכי דין, בדיסקרטיות מוחלטת. אחרים מתנהלים בדלתיים סגורות בבתי דין לעבודה.

אני מכירה היטב כל אחד מהאירועים הללו, מכירה את מה ואת מי שעומד מאחוריהם. באחד המקרים בהם ניצול מרות של ידוען מאוד, טוענת הצעירה כי אין בכוחה לעבור את המסע המתיש: הגשת תלונה, בית משפט, פרסום פרטיה, השמצות שבוודאי יגיעו על ידי מקורביו. מצבה הנפשי בעקבות הפרשה הביא אותה להחלטה, שלפחות פיצוי כספי גבוה, יהיה סוג של עונש מבחינתה. הסיפור שלה הוא הסיפור של רבות אחרות. ההסכמים הללו נחתמים בחדרי חדרים, והם כוללים אזהרה מפני הדלפתם לאמצעי התקשורת או חשיפתם בכלל. כך לדוגמא, פורסם בערוץ 10 כי מאיר שטרית, בעת שהתמודד לנשיאות, חתם על הסכם סודי עם עוזרת הבית של משפחתו. בתמורה לשתיקתה בעניין לא ברור, היא קיבלה רבע מיליון שקלים. כסף שעל פי ההסכם ביניהם יילקח ממנה עם איזשהו פרט מהסיבות להסכם הכספי, יפורסם. כאמור מאיר שיטרית לא לבד.

התופעה הולכת ומתרחבת כאשר הנפגעות ניגשות לבדיקות פוליגרף באופן פרטי על מנת לבסס את אמינותן. עם הממצאים הללו, ועדים שידעו בזמן אמת את שארע, ואולי אפילו מתלוננת נספחת, נרקמת לה בשקט עסקת הפיצויים.

בחלק מהמקרים הצליחו במשטרת ישראל להגיע לנפגעות עבירות מין שקיבלו דמי שתיקה. אז הן שותקות. באין תלונה במשטרה, באין הסכמה של הנפגעת לספר את סיפורה, ולפרסמו, ידינו קשורות.

תופעה נוספת היא התביעה האזרחית. עוד בטרם החלה, מבקש החשוד בפגיעה המינית צו איסור גורף על הפרשה ועל פרטיו. זה אולי מוזר אבל בתי המשפט נעתרים לבקשתו. כך קורה שבימים אלו אני עדה לשלושה מיקרים של אנשים ידועים נגדם מתנהלת תביעה בבית משפט אזרחי בגין פגיעות מיניות, אך לא ניתן לפרסם דבר וחצי דבר. הסיבה העיקרית לצו היא החשש של החשוד בפגיעה המינית שאולי תבואנה אחרות. אך יש גם כאלה שבטוחים בחפותם ומבקשים לשמור על פרטיותם ושמם מפני הפרסומים ברשתות החברתיות.

בשורה התחתונה, אם האימה מהגשת התלונה במשטרה תלך ותגדל, אם אימת העליהום מטוקבקים אכזריים, הכפשה, חשיפת פרטים וניסיון השמדה המוני של המתלוננות תלך ותתעצם, יעברו עוד אין ספור שנים עד שנצליח למגר את תופעת הפגיעות המיניות בנשים וגברים במקומות עבודה ובמקומות אחרים.

וחבל.