בשבוע האחרון עקבתי בדריכות אמביוולנטית אחרי סיפורה של נועה, פציינטית במחלקה פסיכיאטרית שנקשרה למיטתה ל-22 ימים ובית החולים סירב לשחררה. הייתי חייבת לדעת מה עולה בגורלה של האישה הצעירה הזאת, אבל כל פעם שניסיתי קצת להתעמק בו, לקרוא עליו, לצפות באייטמים שבמהלכם עסקו בו גופים משדרים שונים, חרדה הציפה אותי וגם הזכרונות.

בעברי הרחוק הייתי גם אני פציינטית במחלקה פסיכיאטרית ואם הגעתי לשם במחשבה שאוכל לקבל עזרה, וכך חשבו גם הסובבים אותי, הסתבר מהר מאד שכולנו היינו תמימים. חוסר משווע בתקציב ובידע הותיר את המחלקות הפסיכיאטריות בישראל ממש בימי הביניים. אין בהן יומרה לבצע שום טיפול ואני מבינה היום מה שלא הבנתי בגיל שש עשרה וחצי, שמדובר בלא יותר ממחסן לאנשים מקולקלים שצריך להישמר בו השקט כי אין מספיק כח אדם כדי להתמודד עם שום דבר אחר. הם מאד רצו לתת תרופות הרגעה והציעו אותן כל הזמן. היה יותר קל לקבל שם וליום מאקמול, הציעו לי תרופות הרגעה כשסבלתי מכאב ראש, למשל.

 

אני יעל שרר, נפגעת תקיפה מינית

אחת מתוך אחת" מזמינה נשים וגברים שעברו פגיעה מינית לצילום משותף, עדות ויזואלית שתפורסם בעמוד הפייסבוק ללא בושה או הסתרה. יעל שרר, נפגעת תקיפה מינית, מסבירה למה היא תהיה שם

לטור המלא

 

קיבלתי יותר חום, אהבה, הבנה והקשבה מכח העזר: נשים מבוגרות ותימניות מהשכונות שהשגיחו עלינו שלא נהרוג את עצמנו ולא נקיא. את הרופאים בקושי ראיתי. תורנויות של יומיים רצופים לא היה דבר נדיר ולצפות מהצעירים חסרי הסבלנות וטרוטי העיניים לאיזושהי הכלה היה משהו שתוך פחות משבוע כבר הבנתי שהוא פנטזיה. הם רק רצו שאף אחד לא יתאבד במשמרת שלהם ושלא יעירו אותם. אכן שתי מטרות חשובות להפליא.

כשהרופאה הבריזה בפעם המי יודע כמה משעת הטיפול שלי, התסכול הנורא הביא אותי לדמעות. כן, זו עובדה. קיבלתי יותר טיפול מחוץ לבית החולים הפסיכיאטרי מאשר בתוכו. הייתי עצובה ומאוכזבת וגם ידעתי שאין סיכוי שהיא תשב איתי ביום אחר או בשעה שלא הייתה "שלי", וששוב, אף אחד לא ידבר איתי ואף אחד לא ישמע אותי ואני אשאר לבד. לא הבנתי איך אחרי מה שאבא שלי עשה לי, הוא חופשי אבל אני מאחורי סורג ובריח. אז בכיתי. אמרו לי להירגע ומיד אבל המשכתי לבכות. הציעו לי תרופות הרגעה וסירבתי. אחר כך כבר לא הציעו אלא איימו שאם לא אקח יקראו לרופאה.

אדרבא, זו עדיין הייתה שעת הטיפול שלי והיה נראה לי מאד הגיוני שהפסיכיאטרית באמת תופיע אליה, אבל כשהיא הופיעה לא היה שום טיפול. התכרבלתי מנופחת מרוב בכי בפינת החדר והיא התרגזה שקראו לה ואמרה "בשביל זה באתי?" כשהסבירו לה שאני מסרבת להירגע היא אמרה "אז תקשרו אותה" והלכה. היא לא דיברה איתי אפילו לרגע.

זה לקח כמה דקות עד שנכנסו לחדר שני אחים. בחיים לא ראיתי אותם לפני זה במחלקה שלנו. הם התחילו לארגן מיטה ורצועות והסתכלו עלי כמעט בשעשוע. לא הייתי אתגר בעיניהם. רבע עוף אנורקטי, שלושים ותשעה קילו שירד עוד קילו רק מכמות הדמעות ושמפחד פחד מוות מגברים. יצור מעורר רחמים על הרצפה, רועד מרוב אימה. וככה, בלי הרבה טקס ובאיזו שאננות כמעט פסיכופטית, הם התנפלו עלי בבת אחת ואני התנפלתי בחזרה. אני לא יודעת מאיפה היה לי הכח, כנראה מהייאוש וזה נגמר מהר מאד כששניהם נסוגו ואמרו לאחות האחראית "צריך לקרוא לעוד אנשים!". נדמה לי שנשכתי את אחד מהם עד זוב דם.

לא תיכננתי את זה. בודאי לא הייתה לי כוונה לגרום נזק לאיש צוות רפואי שרק הגיע כדי לעזור לצוות במחלקה שלי לעשות איזה ג'וב לא סימפטי, אבל המחשבה שגבר זר יניח עלי ידיים, יצמיד אותי למיטה כשהוא רוכן מעלי, יפסק לי את הרגליים וירתק אותי שוכבת חסרת אונים היתה קצת יותר מדי לי, שעברתי פגיעה מינית ואלימות במשך כל כך הרבה שנים. ראיתי שקשרו אחרות וזאת לא היתה יכולה להיות אני שם, סגורה בחדר עם חלון שקוף, צורחת, צורחת, צורחת במשך שעות ואנשי הצוות הרפואי ממשיכים בשלהם באדישות כמעט הפגנתית כאילו אמפתיה זה פרס שהחולה צריכה להרוויח.

אז אחרי כמה דיונים מרתקים בין הצוות הרפואי שעסקו במצוקת כח האדם, התערבה האחות האחראית, אישה עם הרבה שכל בראש ולב רחב במפתיע, ואמרה שהיא תדבר איתי קצת ונראה. נו ומה אתם יודעים? מסתבר שהייתי חולה פסיכיאטרית במצוקה קשה אך מנומקת שכוס תה והבטחה שהרופאה תשב איתה למחרת הרגיעו אותה די מהר וכך שולחו שני האחים בחזרה למקום שממנו באו. ככה, פחות מרבע שעה אחרי, ישבתי שוב בחברת המאושפזים האחרים מול הטלויזיה ושוב היה לצוות שקט.

למי ששאל את עצמו האם למחרת אכן קיבלתי את השעה הטיפולית שלי עם הרופאה כמו האחות האחראית הבטיחה, התשובה היא כמובן שלא, אבל זה כבר סיפור אחר.