אילנה דיין היא עיתונאית. שמה, מעמדה, כוחה, והמקצועיות שלה נבנו במשך שנים בזהירות ובהקפדה. היא מגישה את התוכנית הוותיקה ביותר על מסך ערוץ 2 - ?עובדה?. היא האישה היחידה שמזוהה עם תכנית תחקירים ותיקה, ששורדת את כל הטלטלות בשוק התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט. למרות הצוות המוכשר, המקצועי, והמצוין שלצידה, ?עובדה? היא אילנה דיין, ואילנה דיין היא ?עובדה?. היא לא רק מגישה את התוכנית ומכינה כתבות ותחקירים בעצמה, היא גם מעורבת בכל תחקיר וכתבה שעולים לאוויר, היא הפנים של התוכנית ושל כל הכתבות והתחקירים שמשודרים בה.

כל זה חשוב משום שכך בנתה עצמה בעשר אצבעות כאישה הבכירה ביותר בעולם העיתונות. לבכירות הזאת יש כוח רב, אחריות גדולה, ובאותה נשימה גם פגיעות וחשיפה מאוד גדולות

אילנה דיין עשתה את צעדיה הראשונים בעולם העיתונות כאשר שם המשחק היה ?אובייקטיביות?. בינתיים השתנה עולם העיתונות, האובייקטיביות מתה ופינתה את מקומה לניטרליות, ולהוגנות ולרצון לספר סיפור, ולרדת לחקר האמת ולהביא את העובדות ועוד ועוד. אבל במקביל צמחה כאן גם עיתונות דעתנית, שיש לה עמדה, ותפיסת עולם ואפילו אג?נדה. וזה בסדר

דיין ניסתה ומנסה בכל כוחה לא להיכנס למשבצות האלה. ממעמדה כתוכנית הוותיקה ביותר בערוץ 2, וכתוכנית התחקירים הוותיקה והחשובה ביותר על מסך הטלוויזיה, חשוב לה להישאר בשדה ההוגנות, הניטרליות. בכל הראיונות שנעשו עמה, היא מקפידה לומר שהיא עיתונאית, שהיא מספרת סיפור, שהיא לא בעד ולא נגד שום דבר. שהיא בודקת כל דבר בכלים עיתונאיים

אבל דיין לא פועלת בתוך וואקום. ולמרות רצונה הכן להמשיך לפעול בתוך המסגרת המקצועית והבלתי מוטה שאותה בנתה לעצמה ולתוכנית, העולם השתנה. השיח נעשה מקוטב, הרשתות החברתיות סובלות הכול, דברים מוצאים מהקשרם בקלות רבה ואנשים ונשים מסומנים ומתויגים לעד.

אבל מה שבעיקר קרה לאחרונה הוא דה-לגיטימציה מוחלטת של השמאל. השמאל, אותה עמדה מורכבת של האבות והאימהות המייסדים של המדינה, הפכה לבלתי לגיטימית. זו העמדה שמציגה סט ערכים, ובהם - על פי המודל הצרפתי: שוויון, חירות ואחוות עמים. זו אותה עמדה שדוגלת בעיתונות עצמאית, ביקורתית, שתפקידה להיות ?כלב השמירה של הדמוקרטיה?. וכל זה הפך לא לגיטימי. זו לא תופעה ישראלית, זו תופעה עולמית. אפשר לראות את זה ממש עכשיו בארצות הברית בנפח הרבה יותר משמעותי וגדול

ולכן, די לומר על מישהי שהיא אשת שמאל, וזה מיד מתייג אותה ושולח אותה לערבות הלא לגיטימיות. לא צריך לנמק, לא להסביר, לא להביא עובדות שיציגו טיעון נגדי.

וזה המקום שמתוכו נכתבה התגובה האומללה של ראש הממשלה. קודם נסמן אותה כאשת שמאל קיצוני, ולכן לא נצטרך לענות לשאלות ענייניות ולגיטימיות שתוכנית תחקירים עיתונאית שולחת ללשכה של ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית. כי לאשת שמאל קיצוני יש אג?נדה של שמאל קיצוני, ושמאל זה לא לגיטימי, ולכן לא צריך לענות. זה מה שקרה כאן

אני לא טוענת שאילנה דיין היא אשת שמאל. האמת היא שאין לי מושג, וזה גם לא חשוב. אבל מעבר לעובדה שראש הממשלה בחר לא רק לא לענות ליותר משלושים השאלות הענייניות שנשלחו ללשכתו מטעם התוכנית ?עובדה?, צרמו שני דברים: ההתקפה האישית על אילנה דיין, כאילו מדובר כאן במלחמה אישית. והדה-לגיטימציה המובלעת (או בולטת) של עמדה פוליטית שנקראת שמאל.

התקפה אישית היא פסולה. היא פסולה משום שלא אילנה דיין האישה, האימא והרעייה, בעלת הדוקטורט במשפטים וכו? עשתה את התחקיר. אלא ישות עיתונאית, שיש מאחוריה תכנית תחקירים מצליחה, ותיקה ומקצועית שהוכיחה את עצמה, ולישות העיתונאית הזאת קוראים אילנה דיין

אבל אני רוצה להתמקד גם בדה-לגיטימציה של השמאל. כי זה חמור לא פחות, וזה קורה כאן כבר הרבה זמן ובעיני רבים זה נתפס כדבר לגיטימי. זה תהליך מתוזמן וממומן שנמשך כבר כמה שנים, של הפיכת מחנה שלם ללא לגיטימי, בלי צורך להסביר, בלי לנמק, בלי להביע עמדה נגדית, בלי להצטייד בעובדות. אמרת ?שמאל? אמרת: בוגד, סכין בגב האומה, אויב העם. השמאל הפך בעיני רוב העם לפלקאט של שנאה ונקמה והכפשה ומטרה.

ולמרבה הצער, ראש הממשלה הנבחר מסתער על הדימוי והמיתוג והתיוג הזה בכל הזדמנות. למרבה הצער ראש הממשלה לעיתים קרובות מדי מתנהג כאחרון הטוקבקיסטים המתלהמים

ובשולי הדברים רק אומר: אני יודעת בדיוק מה עובר על אילנה דיין, משום שאני תוייגתי וסומנתי כאשת שמאל כבר לפני שנים רבות. כמי שסיקרה במשך שנים את השטחים, כמי שהייתה כתבת בעזה, כמי שהייתה חלק מצוות העיתונאים שעשה את הריאיון הראשון עם יאסר ערפאת בביירות הכבושה עוד ב-1982, כמי שצילמה את אחד החוטפים של אוטובוס קו 300 לפני שהשב?כ חיסל אותו בשבי - אני יודעת מה זה אומר להיות מסומנת. אני יודעת איך זה מרגיש שפוסלים אותך ולא לוקחים ברצינות את העבודה העיתונאית שלך. זה לא נעים. זה סוגר דלתות. את מתויגת עוד בטרם פתחת את הפה. לא לוקחים אותך ברצינות, כי את מסומנת. כי את אויב העם, סכין בגב האומה. את מודרת, ומקבלים את ההדרה הזאת כנתון. כן, לעיתים גם חברייך הטובים מקבלים את זה כנתון.

מפרספקטיבה של שנים רבות בעיתונות המודפסת, המשודרת, האלקטרונית, הכתובה וכו? וכו? אני יודעת מה המשמעות. אני מבינה את התסכול כשאת יודעת שאת עושה את הדבר הנכון, המדויק, המקצועי, שעומד בכל מדדי העיתונות: חדש, חשוב, מעניין, שיש בו עניין ציבורי, אבל התיוג שלך כאשת שמאל זורק את כל המדדים העיתונאיים ואת כל העבודה המקצועית לפינה חשוכה. אני מכירה את ההרגשה שלא מתייחסים לסיפור, לעובדות, לטיעונים שהעלית בעבודה קשה, אלא הופכים את המבנה המפואר שבנית בעמל רב לפלקאט של בגידה ושנאה.

וכמובן שלכל זה יש להוסיף את העובדה החשובה מכל: ראש הממשלה ורעייתו אינם אוהבים ביקורת, הם אינם אוהבים עיתונות ביקורתית, הם אינם רוצים עיתונות עצמאית. ואיך נלחמים בכל זה הכי טוב? בהתקפה אישית. ועכשיו מונחת אילנה דיין על המוקד. וקדמה לה שורה ארוכה של כלי תקשורת ועיתונאים שהעזו: בן כספית, רביב דרוקר, יגאל סרנה, נחום ברנע, הארץ, ידיעות אחרונות - וזוהי רשימה חלקית.

וזה הדבר המסוכן ביותר: ההתקפות האישיות, אלה ההתקפות שמתירות את דמו של המותקף והופכות אותו למטרה.