די בתחילת התורה – אתם יודעים, אותו ספר שכל כך ממהרים היום לקרוא לו מיושן וחשוך – מתואר המסע שעושה העבד אליעזר למציאת כלה לבנו של אברהם, יצחק. כשהוא סוף סוף מוצא אותה, רבקה שמה, אחיה (שלא נחשב לדמות הכי ישרה בתנ"ך) ואמה אומרים: "נקרא לנער(ה) ונשאלה את פיה" (בראשית כד, נז). לפני למעלה מ-2,000 שנה, חז"ל פרשו את הפסוק כאמרה ברורה וחד משמעית לשאול את דעתה של הנערה לפני שמחתנים אותה. כן, אותה יהדות חבוטה ומושמצת היתה חלוצת דרך בכל הנוגע למעמד האישה. לכן סביר להניח שאם הלל הזקן היה צופה בסרטון החתונה של מיכל מוכתר (להלן מיקי) מלפני יומיים, הוא היה מניד את ראשו בחוסר נוחות. רב אולי היה על הבמה, וגם כוס וגם "אם אשכחך ירושלים", אבל ספק אם באמת אפשר לכנות את מה שהלך שם כ"חתונה כדת משה וישראל".

הסרטון, שהוצף אתמול באתרים וברשתות, הציג את חתונת ההפתעה של מוכתר עם אריק עורי, שנערכה בסיום ההצגה "מיקי בארץ הפלאות", שבה היא מככבת ואותה הוא מפיק. מיקי, שלא בידיעתה, מצאה את עצמה בחתונה שלה, לעיני 2,000 האנשים שהיו בקהל (בהם 500 מקורבים של הזוג).

מוכרחה לציין שהצפייה בסרטון היתה לי קשה, בערך כמו צפייה בסרטונים של דעאש. אבל בכל זאת אני משתדלת שלא לפרש את הבעות פניה האומללות של מיקי, בגלל שאני לא מכירה אותה ולא יודעת איך היא נראית כשהיא שמחה ואיך היא נראית כשהיא עצובה. אבל למען האמת, זה גם בכלל לא רלוונטי. כמו שזה לא רלוונטי אם מיקי היתה לחוצת חתונה ובכל יום, לפני ה"בוקר טוב", היא שאלה את עורי "מתי כבר מתחתנים לכל הרוחות?". כל אלו לא רלוונטיים, משום שיש ספק די סביר – תקראו לזה אינטואיציה נשית אם אתם רוצים – שלא ככה היא רצתה שזה יקרה.

גם אם מיקי היא לא מאלו שחולמות על החתונה שלהן מהיום שהן יודעות לחלום, יכול מאוד להיות שהיו לה אי אלו רצונות מינימליים לגבי החתונה שלה. אולי, למשל, היא לא מעוניינת שקהל שאת רובו היא לא מכירה (שלא לדבר על האלפים שראו את הסרטון) יצפה בה ברגע הכל כך אינטימי הזה. אולי היא דווקא רצתה שלצדה תעמוד חברה שלה, ולאו דווקא הקאסט שאיתו היא מופיעה, ואולי אפילו – חוצפנית שכמותה – היא היתה מעדיפה להתחתן בשמלה אחרת, ולא זו המיוזעת שאיתה היא מופיעה. באופן כללי – אולי היא רצתה. משהו. אפילו טישו. אבל מישהו בכלל שאל אותה?

כל כלה בעברה תוכל לספר לכם שלרוב החתונה לא נראתה כמו שהיא רצתה. במקרה שלי, למשל, כשנכנסתי לאולם גיליתי שהפרחים הם בדיוק אלו שלא רציתי. שעות של חיפושי פינטרסט של זרי פרחים הלכו לאיבוד לבלי שוב. אבל לפחות עד היום, כשאני מביטה בתמונות החתונה (והודות לילד זה קורה כמעט כל ערב), אני יודעת שעשיתי הכל כדי שהם יהיו לטעמי. אז כלות לומדות בדרך הקשה שהן צריכות לשחרר שליטה, אבל בין לשחרר לבין להשקיט את עצמך לגמרי – יש פער עצום. למיקי לא ניתנה שום שליטה. פשוט שמו אותה על מיוט, כמה נוח. חבל שאי אפשר לעשות את זה לכולנו.

אבל מעבר לסיפור האישי של מיקי, יש פה גם תופעה שהגיע הזמן למגר מהעולם: כל אותם "העושים בפומבי". עד עכשיו ראינו בעיקר הצעות נישואים בפומבי, אותן ניסו להציג לנו כמחוות רומנטיות וגדולות מהחיים. אבל אין שום דבר רומנטי בלהעמיד את האדם שאתה אמור לאהוב בסיטואציה שבה אין לו באמת בחירה. צריך להיות בעל אופי מאוד חזק כדי לעמוד במצב כזה, ליד, נניח, שלמה ארצי או הבקסטריט בויז, ולהגיד "תודה, אבל אני לא מעוניינ/ת". הרוב יתקשו לאכזב ולכן יזרמו ויגידו "כן", גם אם הלב שלהם לא רגוע. כמובן שאחרי שהם אמרו "כן", הם יתקשו לאכזב את המשפחה המאושרת והמצפה, וכך גם הם עלולים למצוא את עצמם בחתונה שהיא כפייה. ובזה אין שום דבר רומנטי. אתם באמת רוצים להפתיע את בת הזוג שלכם? תיקחו אותה לסופ"ש בלונדון. אתם רוצים להציע נישואים למישהי שאתם אוהבים או לכל הפחות מכבדים? תעשו את זה בסיטואציה שבה היא תרגיש בנוח גם לסרב. למיקי לא היתה את הפריבילגיה הזו. היא לא יכלה לבחור שמלה, לא לבחור עדים, לא לבחור שיר חופה, ועוד פרט שולי: לא לבחור מתי, איפה ואם בכלל היא רוצה להתחתן.

כל זאת נכתב עוד מבלי להתייחס בכלל לעובדה שעורי הוא מנהלה האישי של מיקי ומפיק המופע. האינטרסים שיש לו מאירוע פומבי שכזה ברורים מיד, ואין אפילו צורך להסביר אותם. גם החתונה שלה, הרגע הכל כך פרטי הזה, הפך לשואו – אולי בעל כורחה.

מי שצפה בסרטון ראה כמעט 20 דקות שבהן אף אחד לא עצר כדי לשאול את מיקי איך היא מרגישה. וליבי ליבי יוצא אליה. בתוך פחות מ-20 דקות היא הפכה מרווקה לנשואה, מבלי שהיא אמרה מילה אחת (למעט, כמובן, "אבא" או "אמא, איזו יפה את"). מבלי שהיתה לה אפילו שנייה להקל את גודל המעמד.
אז לסיום הינה חידה: איך קוראים לסיטואציה שבה אישה שעומדת מול גבר בעל מעמד נאלצת לעשות את מה שהוא רוצה שהיא תעשה, מבלי לשאול אותה אם היא מעוניינת בכך, ומבלי אפילו לתת לה פתח מילוט? לי יש שם לדבר הזה. ולכם?