מייגן מרקל היא סיפור סינדרלה מודרני ושוויוני – קחו אישה גרושה בת 36 ממוצא מעורב, שימו אותה בעמדת הנסיכה החדשה לבית משפחת המלוכה הבריטית, וקיבלתם סיפור שגם מצליח להגשים אגדות וגם מביס דעות קדומות. לכאורה, התגשמות החלום שכל נערה בעולמנו הנאור יכולה לשאוף אליו.

אבל בעוד רבים ורבות מקנאים במעמד החדש שהיא רכשה ומקלדות מתלהטות מהתרגשות בשל השינויים הדרמטיים שהתחוללו בבית המלוכה הבריטי, ואפשרו את הנישואים הללו, צפייה בעונה השנייה של הסדרה המדוברת "הכתר" מעניקה זווית קצת פסימית יותר על הסיפור. הכניסה אל המשפחה המפורסמת בעולם רחוקה מלהיות קלה, וקל לשכוח שעם חבירה למשפחה הזו, הזהות הפרטית של מי שפעם היו מייגן מרקל וקייט מידלטון פחות או יותר נמחקו. "אני מצטער בשבילה", אמר לאחרונה מאט סמית', מי שמגלם את הנסיך פיליפ בסדרה, "מדובר על שינוי כל כך דרסטי בחיים, וזה דבר ענק לקחת על עצמך. החיים כפי שהיא מכירה אותם נעלמו".

לא בכדי בחרו יוצרי הסדרה שעוסקת במלכה אליזבת' לקרוא לה "הכתר". בשם הכתר, כך נראה, נפגעים חייהם של עשרות אם לא מאות אנשים הקרובים אליו, ובשם הכתר מתקבלות החלטות שלכאורה אף אחד לא מקבל אותן. הסדרה מראה לנו כיצד פעם אחר פעם המלכה אליזבת (שמגולמת על ידי קלייר פויי המעולה) עומדת מול החלטה שהיא לא יכולה לקבל בשם עצמה, אלא בשם היותה מייצגת של משהו נעלה יותר, ולכן לא יכולה לסטות חס וחלילה ממה שהוכתב לה. הסדרה חושפת, או מזכירה לנו, כיצד האישה שנראית בעלת העוצמות החזקות ביותר, משמשת למעשה כחותמת גומי שמתקשה להניע תהליכים בפני עצמה.

למרות החיבה המופגנת של יוצר הסדרה, פיטר מורגן, לבית המלוכה, הקול העיקרי שנשמע ב"הכתר" הוא דווקא זה שמדגיש כמה המלוכה היא חסרת משמעות, חסרת דעה, שכל תפקידה הוא להיות אישור סמלי ורשמי, ללא כוח וללא עמוד שדרה. על המלכה להיות חסרת פניות ולא להתערב בעסקים המלוכלכים של הפוליטיקה. אמנם עם השנים, ככל שהמלכה מתבגרת ורוכשת ניסיון, הקשר בין האישה שנושאת את הכתר לבין התפקיד שעומד בפני עצמו מצטמצם (פי שניתן לראות בקבלה המאוחרת של רעיון הגירושים אצל בנה וכיום אצל כלת נכדה), אבל המלכה עצמה, וכך גם רוב בני ביתה, נדמים יותר כמו שחקנים שכלואים בתוך דמות שהם לא יכולים להיפטר ממנה.

הסדרה עוסקת לא מעט במתח שיוצר הצורך לגלם דמות לעיניי התקשורת והציבור, ומעמיקה בדמות של אליזבת הניצבת שוב ושוב באור הזרקורים, בניגוד מוחלט לאופייה. לו הדבר היה תלוי בה, אומרת אליזבת לאחותה מרגרט באחד הפרקים, היא הייתה נעלמת. מרגרט, בתגובה עוקצנית, מברכת את המלכה על יכולתה המרשימה להיעלם – גם כשהיא נושאת בתפקיד המלכה. נדמה שכך גם יתר בני המלוכה, שלמעשה, מעבר להררי שמועות, אנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום, והם  בבחינת נוכחים-נפקדים.

מה גורם לנו להיות כל כך מרותקים למלוכה ולכל מה שקשור בה, כשלמעשה אנחנו כמעט ולא מכירים את האנשים שנוטלים בה חלק? למה אנחנו נמשכים אליהם כל כך, למה אירוסין של אחד מהם הוא נושא לדיון בכל העולם, ולמה החתונה של ויליאם וקייט (שדרך אגב, יש עליה ערך שלם בויקיפדיה בעברית ובעוד 41 שפות) נצפתה על ידי 2 מיליארד אנשים מרחבי העולם? "הכתר" מספקת לנו את תשובת המונרכיה בקשר לשאלה הזו: פנטזיה. תקווה. "אף אחד לא מעוניין במורכבות ובמציאות בקשר אלינו. יש להם מספיק מזה בחיים האמתיים שלהם", אומרת המלכה האם. אנחנו זקוקים למישהי כמו מייגן מרקל שתעפיל אל-על ותנפנף לפשוטי עם שכמונו מהמרפסת המלכותית של ארמון בקינגהאם. אנחנו מזדהים עם הסיפורים על בני מלוכה ואצילים כי אנחנו מפנטזים שמדובר בנו עצמנו. אנחנו נהנים להשתעשע עם הרעיון של מה היה אילו, ואיך היינו עושים את זה אחרת.

כדי להמשיך לשרוד בעידן שבו המונרכיות כבר מתו, בני המלוכה צריכים להשביע את רצון הציבור ולהמשיך להצית את הדמיון, הסקרנות ובעיקר את האמפתיה, גם אם הם לא מעוניינים בכך. לספק מספיק מידע כדי שנוכל להמשיך לאהוב אותם, אבל להסתיר את התמונה המלאה כדי שנוכל להמשיך להעריץ אותם. כדי שהפנטזיה של בית המלוכה תמשיך להתקיים, היא צריכה לבדל את עצמה מחיקויים. על משפחת קרדשיאן קל לנו לצחוק תוך כדי שאנחנו מלקטים ידיעות על הריון, בגידה או התערטלות פה ושם. בני המלוכה מקבלים יחס אחר לגמרי. משפחת המלוכה מתיימרת להיות משהו שונה לחלוטין מעוד בידור זול. למרות שאנחנו יודעים עליהם הרבה הרבה פחות, כשאנחנו רואים את בני המלוכה אנחנו מרגישים שזה הדבר האמיתי. ככה נראית קלאסה.

העיסוק של "הכתר" דווקא במלכה אליזבת ולא בדורות עבר, מאיים לסכן את המעמד הזה שהמלוכה הצליחה לשמר ופוגם מעט בהילה שמסביב לבני המלוכה. "הכתר" מזכירה לנו שהמלוכה היא קצת בתפקיד המאמי הלאומית והמאוד-מאוד יקרה של אנגליה. הצופה, שנחשף לחוסר התוחלת האמיתית של בית המלוכה, נשאר עם תהייה שהמלכה לא ממש הייתה שמחה שיישאר איתה: אם המונרכיה היא רק פרצוף יפה – מה ההצדקה האמיתית שיש לקיומה?

תוך כדי המרדף אחרי סקופים על מייגן וקייט, קל לשכוח את מה שהסדרה הזו מזכירה לנו: מוסד המלוכה הוא מוסד שברירי וחסר היגיון בתוך עולם של דמוקרטיות, שמתקיים בזכות הציבור. מעניין אם אותה המייגן, הפמיניסטית הלוחמנית, מבינה שהיא עזבה את קריירת המשחק שלה על מנת לגלם את התפקיד שככל הנראה ידרוש ממנה הכי הרבה כישרון משחק: להמשיך לספק את הפנטזיה האולטימטיבית להמונים.