אני יודעת בוודאות שאי שם בשרתי "בזק בינלאומי", "YES" ו-"סלקום" שמורות הקלטות של צרחות איומות שלי על נציגי השירות. פעם אחת האינטרנט שלא התחבר בשבת, פעם אחרת התקלה הלא ברורה וחיוב כפול, פעם נוספת – נציג שירות ששיקר לי במצח נחושה. כן, אני מאבדת את זה מדי פעם ונכנסת למצב שאני קוראת לו "melt down". אני צועקת גם על הבן שלי, אני צעקתי ועד היום מדי פעם צועקת על האקס, כאשר אנחנו מתווכחים על משהו, ואני יכולה לצעוק על נהג אוטובוס שלא פותח את הדלת בתחנה.

פעם גם אני עבדתי בשירות לקוחות. לא היה יום שלפחות לקוח אחד לא צעק עלי. נשים שהן מקסימות ביום יום, אימהות למופת, רעיות מושלמות, מנהלות בכירות, צעקו עלי צעקות אימים כי לא היו מרוצות מהשירות. פעם, אני זוכרת, צעק עלי מישהו מאד מפורסם, כוכב טלוויזיה שתמיד מתהדר בשמירה על זכויות החלשים. הוא צעק עלי ואיים לקרוא למשטרה. אני, כשצועקים עלי – בוכה מיד. אבל זה לא מונע מדי פעם לצרוח על מישהו, כאשר אני מתוסכלת, עצבנית או לא מקבלת משהו שמגיע לי.

בקיצור, כולנו צועקים. וצועקות. על נציגי שירות לקוחות, מוכרים, דיילות יופי, דיילי אוויר, גננות, מורות, בני זוג ואף ילדים. נכון, אנחנו לא נמצאים בתפקיד ממלכתי בכיר או אשתו כמו שרה נתניהו, אבל לכל אחד מאיתנו יש רף דציבלים מאד גבוה בגרון, מיתרי קול מפותחים והיעדר מעצורים מוחלט, כאשר משהו מפריע ומציק לנו או מתסכל אותנו. לעתים קרובות מאד, אנחנו מעדיפים לצעוק על אנשים שאנחנו יודעים שלא יעזו לענות לנו מתוקף תפקידם. או פשוט אנשים חסרי ישע. טוב, זה הטבע האנושי לבחור בהתמודדות עם אובייקט הכי פחות מסוכן.

לא, אני לא באה להצדיק את צעקות האימים של גב' נתניהו. מודה, אני אפילו לא הצלחתי להקשיב עד הסוף, כל כך היה לי קשה לשמוע אותה זורקת לאוויר הברות ומילים, נחנקת ממש מכעס. ריחמתי על שני הצדדים. על הדובר המסכן, שככל הנראה היא הוציאה עליו את התסכול שלה, אבל גם עליה.

כששמעתי את הצעקות שלה, ראיתי מול עיני בן אדם לא במיטבו. בן אדם שככל הנראה לא מטופל כראוי ואולי גם לא מאובחן נכון. בן אדם שסובל סבל רב ומקרין את הסבל הזה על כל סביבתו. אולי אפילו לא באופן רצוני. בן אדם עם נפש כואבת. כואבת מאד.

לפני שש-שבע שנים, כשלמדתי פסיכולוגיה (עוד תואר אקדמי שלא סיימתי) התנדבתי תקופה במועדון חברתי לפגועי נפש. אתם יודעים למה פגועי נפש צריכים מועדון חברתי? כי הם לא משתלבים במקומות אחרים. כי אנשים "נורמטיביים" מפחדים מהם. צוחקים עליהם. מנצלים אותם. וגם כי יש סיכון שהם יפגעו בסביבתם, למשל אם יכנסו למצב פסיכוזה. העברתי שנה קסומה עם אנשים בעלי דיאגנוזה בעובי של "מלחמה ושלום". נתקלתי גם במצבי פסיכוזה וגם במצבים קטטוניים, כאשר בן אדם שיושב מולך מסוגל רק לרייר מהפה. ישבתי מול אישה יפיפייה שסיפרה לי על הטיול האחרון שלה לאיטליה. היא סיפרה על רומא בפרטי פרטים, וזה היה מרתק. אחרי שהיא סיימה המדריכה אמרה שהיא אף פעם לא הייתה ברומא, אבל ככה זה המחלה שלה. החג האהוב על החברים במועדון היה פורים. כי סוף סוף הם לא היו צריכים לעטות מסיכה "נורמלית" אלא להיות משוגעים כפי שהם עצמם. וזו הייתה מסיבת פורים הכי שמחה בעולם – עם תחפושות, חידות, פרסים וריקודים.

לא, אני לא מציעה לנעול את שרה נתניהו במחלקה סגורה. הפסיכולוגית שלי אומרת תמיד "Interpetation out of session is an act of the aggression" ואני לא רוצה להיות אלימה ולאבחן אותה לפי שיחת טלפון אחת ששמעתי. כן, אני שמעתי גם אנשים שמספרים שכך היא מתנהלת ביום יום. וייתכן היא באמת זקוקה לטיפול ותרופות שיקלו על מצבה ויקלו גם על סביבתה. אבל רק היא והמשפחה שלה יכולים לקחת על זה אחריות. ועד אז, כמה שזה לא יהיה מרגיז ומקומם, נמשיך לקבל הקלטות ודיווחים שונים על צרחות אימים והתנהגות פוגענית.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הסיטואציה בה אחת הנשים המשפיעות במדינה (אם לא ה...) פעם אחרי פעם מוכיחה את עצמה בתור אדם שאיבד את שפיותו? לא, לא בעזרת פאנצ'ים, חמשירים ורמיקסים שהציפו היום את הרשת. טוב, זה באמת מצחיק, אבל מהר מאד מבינים שאנחנו צוחקים על אדם חולה. כן, אני חושבת שלגרוף לייקים ולהתחרות מי כותב יותר מצחיק על שרה נתניהו זה בדיוק כמו לצחוק על אנשים צולעים, קטועי גפיים, ילדים אוטיסטים, אנשים עם תסמונת דאון או "הצועק" מכיכר הבימה. בחיים יש מקום להומור, יש "לצחוק עם", אבל יש גם "לצחוק על". יש הבדל.

אז נכון, שאולי אסור להשוות, אבל לצחוק על פגועי נפש זה נמוך. נקודה. גם אם מדובר בילדים עם בעיות בוויסות חושי או פסיכולוגית מדופלמת בעל שני תארים, אשת ראש הממשלה – זה same-same בעיני. וגם אם חתמתם לפני כמה חודשים על עצומה נגד קשירה במוסדות פסיכיאטריים או פרסמתם קופי-פייסט מרגש שקורא למודעות למחלות נפש ובעקבות כך הרגשתם נעלים והומאניים – מספיק שצחקתם היום על שרה נתניהו ואתם כבר לא.

שרה נתניהו, כמו הרבה דברים בחיים שלנו, היא סימפטום. היא תוצאה של טיפול לקוי והזנחה בקומות מאד גבוהות של הון-שלטון ואלוהים יודע מה עוד. היא תוצר של שרשרת מאורעות שקרו במהלך השנים. ואם רוצים להעלים את הסימפטום, צריך להילחם בשורש הבעיה, בבעיה עצמה. אבל היי, למה לנו, אם אפשר להתנפל על האובייקט הפחות מסוכן במשוואה הזאת?