אחת לשנה-שנתיים אנחנו מותקפים בניבוי דמוגרפי מבהיל, לפיו ישראל בדרך להפוך למדינה חרדית. כבר כנערה, לפני יותר מעשרים שנה, התבשרתי שאת בגרותי אאלץ להעביר בחברה אולטרה-אורתודוקסית בה אהיה מיעוט נרדף ומוכה. מה שהתחזיות האלה ניבאו פחות הוא שהילודה במגזר החרדי תפחת בעוד שהחילונית תגדל, שציבור חרדי גדל והולך ישאף להשתלבות בלימודים ותעסוקה, שאחוז היוצאים בשאלה יהיה גבוה מאחוז החוזרים בתשובה, ומה שבעיקר חסר בניבויים האלה הוא ההבנה שהזהות הישראלית איננה דיכוטומית או סטטית, אלא נעה על רצף. על הרצף הזה כיום יושבות הכלאות בין מגזריות שמסוגלות לדור בכפיפה אחת: הדתילוני יוכל לחיות בשכנות לדתי-לייט, החילוני האשכנזי מסכים להתגמש עם המסורתי-המזרחי. לכן ישוב כמו "שלפים", שנולד מזוגיות בין דתיה לחילוני וכולל כיום 55 משפחות דתיות וחילוניות שמתגמשות זו עם זו לכדי קהילה מקסימה והוגנת, הוא אתגר יחסית קטן. מה שמאיים על החיים אלה לצד אלה הוא פחות תולדה של גידול או קיטון דמוגרפי של מגזר כזה או אחר, אלא שתי עובדות: הראשונה - באופן כללי כמות הישראלים גדלה בעוד שהיצע הדירות גדול פחות ומחירן הולך ומאמיר. השניה – אותה תנועה על הרצף, שמבהילה שמרנים חרדים וחילונים כאחד.

איך זה עובד בפועל? החרדי לא שואף להתיישב לחילוני בבניין כאג'נדה. אם החילוני גר במגדל – על אחת כמה וכמה שאין לחרדי עניין לעבור אליו, כי החרדי לא יעלה במעלית שבת. אבל הוא רוצה דירה. הוא חייב דירה. הערים והישובים החרדים מלאים עד כמעט אפס מקום. הוא מוצא דירה בשכונה מעורבת. אם היא עדיין יותר חילונית או דתייה-כיפה-סרוגה -  הדירה תשמש להשקעה. אם הצטרפו עוד משפחות חרדיות -  הוא כבר יעבור לגור בה. ברגע שתהיה מסה חרדית משמעותית, הרשות המקומית כבר תצטרך להקצות משאבים לצרכי הציבור החדש: מוסדות חינוך, מקוואות, בתי כנסת וכד'. זה השלב שבו החילוני כבר יתחיל לחוש באי נוחות, אבל לרוב לא יצא לרחובות. השלב שבו תתפתח מלחמה על הכביש הוא זה שבו יסגרו לחילוני את התשתיות בשבת – את בית התרבות, את הקולנוע ואת המסעדה.

מלחמה היא ניסיון להכפיף, כשכל צד זורק בו את החלשים באנשיו לשטח כדי לבצע את החלק האלים בהכנעה. כך גם במלחמות השבת שהצית חוק המרכולים. לזירה נזרקו בעלי המכולות הקטנות שרצו להפסיק להפסיד כסף לרשתות החזקות שיכולות להרשות לעצמן לספוג קנסות בשבת. עכשיו אשדוד נהייתה הסימבול. אחד החרדים שהגיעו להפגין לצד החילונים שמחו נגד ראש העיריה המבועת מהמחשבה שיפסיד קולות בבחירות המוניציפליות הקרובות, הסביר שלרוב החרדים שהוא מכיר אין שום בעיה עם קיומה של עבודה בשבת אצל מי שרוצה, אבל אם יביע את דעתו בקהילתו – יופעלו נגדו סנקציות קשות. כלומר גם הוא חש מגוייס בכוח למאבק שמתנהל מעל ראשו.

לפני כמה שנים גם אני לא תמכתי במסחר בשבת. נקודת המוצא שלי לא הייתה דתית, אלא חברתית – העובדים המועסקים בשבת הם החלשים בחברה, המצוקה הכלכלית תגרום להם להעדיף משמרת עם שכר גבוה יותר, אבל תוביל לכך שלא יוכלו להיות עם משפחותיהם ביום המנוחה. דעתי השתנתה משתי סיבות. הראשונה היא שלא רק החלשים עובדים בשבת. למעשה, הם אפילו לא הרוב: העבודה בשבת מתפזרת באופן כמעט שווה על פני עשירוני ההכנסה, עם יתרון דווקא לעשירונים הגבוהים — יותר עובדים ששכרם גבוה מ–14 ומ–21 אלף שקל בחודש עובדים בשבת (19% ו–18% בהתאמה), מעובדים ששכרם נמוך מ–5,000 (17%). יש יותר עובדים בשבת בקרב עובדים מאוגדים (18%) מאשר לא מאוגדים (14%), ויותר עצמאים (19%) מאשר שכירים (16%). הסיבה השניה היא שהמאבק לעולם לא מתחיל ונגמר בכמה מרכולים, הוא כמעט תמיד קשור לחרדה של ההנהגה החרדית מהתפוררות השורות – מהנסיון של יותר חרדים לקבל השכלה, מהרצון של נשים לזכות ביותר זכויות, מההבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. המכולת היא רק כלי שמנוצל לביטוי השבר.

מתוך "הקרב על השבת", על המשמר, תאגיד השידור הציבורי כאן 11

האם נוכל לחיות ביחד, חרדים וחילונים? הגאוגרפית החברתית ד"ר לי כהנר טוענת שאת החרדים המודרנים, היוצאים לעבודה ושיכולים לחיות בשלום עם החילונים, ניתן לשלב בערים גדולות במרכז ובפריפריה. ניתן גם לשלב קהילות שמרניות יותר במודל של "שכונה בתוך עיר", כל עוד מדובר במספרים שלא יסכנו את אופייה של העיר, בדיוק כפי שחיה כיום קהילת צאנז בנתניה או חסידות סארט ויז'ניץ בחיפה. מנגד, העיתונאי שחר אילן טוען שאין פה פתרון טוב. יש בחירה בין פתרון רע לפתרון רע מאוד – בין ערים חרדיות שמביאות לחוסר השתלבות בחברה לערים מעורבות שמבטיחות מלחמות. כדי ליישם את התאוריה של כהנר נדרשת המדינה לתכנון הולם של תשתיות, מרכזי עבודה ויצירת מוסדות מגשרים. הניסיון מלמד שזו נקודת החולשה הגדולה ביותר של הממשלות בישראל – תכנון. לכן, בצר לי, אני נאלצת להאמין יותר לחזון הקודר של שחר אילן.

***********

התכנית ב"קרב על השבת" של על המשמר תשןדר ביום שני בשעה 21:00 בתאגיד השידור הציבורי כאן 11