נולדתי לשם "גולן" ושנים חייתי עם זהות ה"אולי" המומצאת הזו - 'הילה גולן'- מנותקת מה-'הילה ביטון' שיכולתי להיות. אמא שלי ילידת הארץ ובת לניצולי שואה מליטא ובוקובינה. היא גדלה בקרית חיים, גם אני. אבא שלי נולד במרוקו ועלה כילד לישראל. הוא בן שישי במשפחה של עשרה אחים ואחיות, משפחת ביטון. הם חיו תחילה במעברה ואחר כך בצפת. אחרי מלחמת יום הכיפורים אבא שלי החליף את השם הפרטי ואת שם המשפחה לגולן. אני חיה בתוך המורכבות הזו, שלפעמים היא לא מורכבת כלל, אלא פשוט מי שאני.

חזרתי בימים אלו לישראל אחרי שנים בגרמניה, הישר ליצירה של הצגה חדשה- 'בִּיטוֹן'. נקודת המוצא שלי היא השאלה- תהיה הזו על השם שהוא שלי, אך לא ניתן לי. על ההחלטה הזו של אבא שלי להחליף שם ושם משפחה, למרות החיבור העמוק שלו לבית אביו ואמו. הוא תמיד גידל אותנו לאור זה, אבל בכל זאת הוא בחר לנסות לשנות משהו, להתחיל מחדש, לעבור אחרת. אחרי דרך ארוכה של שיחות, ראיונות וחזרות- אני מבינה שאני לא יכולה לענות או לנתח את מה שהיה ומה שהוביל אותו להחלטה הזו, אבל היא העלתה ועוררה בי הרבה שאלות פתוחות על הדור של אבא שלי, על חווית ההגירה שלו ושל משפחתו והחיים בישראל, ההתקבלות בה והשייכות אליה. עלו בי גם הרבה שאלות על הדור שלי, על החצי-חצי שבו אחים שלי ואני גדלנו, על יחסי הכוח, פריפריה ומרכז, זהות, שייכות, פריווילגיה, שקיפות ונראות, חברה ומשפחה.

לפני עשר שנים נסעתי לגרמניה. לא ידעתי לכמה זמן אסע, ידעתי שאני רוצה להתרחק קצת ולהתנסות בעולם התיאטרון של המרחב הדובר גרמנית. הייתי בת 22 וזה היה אחרי שנים בהם למדתי ויצרתי ב'מרכז לתיאטרון עכו'. בגרמניה למדתי בהתחלה בעיקר קצב חדש של חיים והייתי בחיפוש ובניסיון להרגיש את הגלות לא רק בספרי ההיסטוריה והשירה. המרחק מישראל והיצירה שלא בשפת האם שלי, אפשרו לי, יחד עם הקושי והמוגבלות, לחקור ולפתח שפה אמנותית חדשה שקשורה במטען שנשאתי עמי, במטען החדש שפגשתי, בגעגוע ובפענוח שלי את ההבדלים והדמיון בין הסיפורים שסופרו לי ושסיפרנו לעצמנו ובין העולמות.

יצרתי בקבוצת תיאטרון עם אריאל ניל לוי (שהיה בן זוגי) וניבה דלומי, אך היה בי משהו שסירב ממש להיטמע. לא הרגשתי כמהגרת אלא כאורחת זמנית. החדשות שקראתי, המציאות שהעסיקה אותי, הייתה הישראלית, וגם ההצגות שעשיתי כמו פנו לקהל בישראל, רק באנגלית ובגרמנית. השפה הגרמנית השתנתה באוזניי ובשפתיי מאוד במהלך השנים בהם חייתי שם. תחילה עדיין שמעתי אותה בשחור לבן, מדמיינת גדרות טיל, מדים חומים ופסי רכבת. היו גם השירה הנפלאה, הטקסטים שמרגש היה לשמוע בגרמנית באולמות התיאטרון הגדולים כמו שחלמתי עוד בתור נערה עם קלטת של ברכט, וייל ולניה. אחר כך הצלחתי באמת לשמוע אותה בזמן הווה וגם לדבר בה- אבל תמיד בתחושה שאני חלקית, שהכוח שיש לי במילים, לברוא, לחבר - כמו נעדר ממני בלי העברית.

למדתי את שפתה של סבתי רחל, ניצולת השואה, שברכה אותי כשיצאתי לדרך, ופתאום דווקא שם, בחודשים קרים ומושלגים, שאלתי את עצמי על השפה של סבתא וסבא מצד אבא, גרציה ויוסף ביטון. זכרתי את הערבית שדיברו איתי כשהייתי ילדה. כאב לי שלא ידעתי איך לענות ולרגעים גם לא ידעתי איך להיות. רציתי לשמוע יותר את סיפורם שלא דיברו עליו- לא בספרי הלימוד ולא בתיאטרון. רציתי לתת להם מקום, במה. עצמתי עיניים וראיתי בבירור את הבית הקטן בצפת שבו אבא שלי גדל, שני חדרים וסלון ל-12 נפשות, ראיתי לפניי את השולחנות הארוכים בשבת ובחגים ממלאים את כל המטבח והסלון, כל פינה, כדי שיהיה מקום לכולם. כולנו יחד. סבתא שלי שרה וסבא שלי בוכה מהתרגשות, וכולנו סביבם.

הילה גולן. צילום: מארק ישאייב

הילה גולן. צילום: מארק ישאייב

חלפו הרבה שנים, הדודות שלי, חמש האחיות של אבא שלי, הובילו וביימו את טקס החינה שלי. כששאלתי אותן "אז איך להתכונן?" הן אמרו לי רק: אין מה להתכונן, את יודעת, רק תהיי שם, החתן שלך יהיה שם, המשפחה, אנחנו נהיה, והקסם יקרה. עכשיו, שש שנים אחרי הטקס ההוא, אני אמא. אני ובן הזוג שלי נפרדים. אני חוזרת לישראל. חוזרת ליצור. חוזרת לסיפורים שלא סיפרו לי לא בבית הספר ואפילו לא בבית, לפני השינה. פותחת את הארכיונים, הקולקטיביים והאישיים, מנערת את האבק ממה שהושתק, חושפת את הקסם ואת הכאב.

הזמנתי אל המסע הזה נשים יקרות ומיוחדות שנלך יחד, נעמיק ונגלה כל אחת בעצמה, זהות, שורשים, שייכות. שלוש מדודותיי לבית ביטון מצטרפות למסע של היוצרות ושלי, באות לבמה, ללמד אותי. וכמו שאומרת מירי אלון, מורה למחול ורקדנית שמשחקת בהצגה:  ללמוד משמעו להיזכר.

 

**********

ההצגה הקרובה תעלה ביום חמישי 8.3 בשעה 20:00 בתיאטרון חיפה.