שלוש אחיות, שני רופאי ילדים, סטאז'רית וסטודנטית אחת לסיעוד עבדו במשמרת בוקר. אני עם מחושים בצבע כסף, ורוניקה עם כתר פלסטיק מוכסף, עינת עם פן והסטודנטית עם מחושים אדומים. פורים. ילד מקיא, ילד משלשל, ילד מפרכס, ילדה עם דלקת ריאות שזקוקה לחמצן. שגרה. ואז צעקות.

שני אנשי מד"א גלגלו אלונקה לתוך המיון. על האלונקה הייתה שרועה ילדונת יפהפייה, לבושה בספק מכנסונים סופר-קצרים ספק תחתונים שחורים, גרבוני רשת קרועים, חולצה שחורה בעלת מחשוף עמוק מים המלח, איפור כבד מרוח בקיא, נזלת ודמעות וצרחות של בקשת סליחה מקרוב משפחה שנפטר. היא בכתה וקיללה וירקה ושוב הקיאה ודפקה את הראש ואיימה על כל מי שהעז להתקרב אליה וצמררה מקור. ואז הגיעו ההורים שלה, ותימהון ובהלה ותחושת אשמה. ואנחנו אמפתיות וחייכניות וסבלניות ומלטפות. מבקשות להרגיע אותה ואת בני משפחתה ההמומים. עוד לא בת 14, לעזאזל.

היא הייתה הראשונה. הילדים הקטנים במיון נבהלו, הצעקות שלה היו מחרישות אוזניים והמיון החל לגעוש. הכנסנו אותה לחדר מבודד, אחד משני החדרים שיש לנו במיון השמור למקרים קשים ולבידודים מסוכנים, וסגרנו את הדלת. לרגע השתרר שקט. ואז הגיע עוד ילד, ועוד ילדה ועוד ועוד. ואנשי מד"א שפרקו אותם בצרורות, דיווחו בעיניים מובסות "אין לכם מושג מה קורה ברחוב. הם זרוקים שם כמו זבובים." ואני, שראיתי דבר או שניים בשנותי במיון ילדים, הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר.

"האחיות התרוצצו מילד לילדה". מסיבת פורים בכיכר המדינה. צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה

"האחיות התרוצצו מילד לילדה". מסיבת פורים בכיכר המדינה. צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה

סיימתי את המשמרת ב-17:00. המיון געש ושלוש האחיות שהחליפו אותנו התרוצצו מילד לילדה, נעזרות מדי פעם באיש הביטחון האומלל שחשב שהגיע לעוד משמרת רגועה במיון ילדים. נאלצנו להוציא מהמיון חברים מודאגים של ילדים מעולפים שהגיעו ללא ההורים. היה צריך לשמור שהנער עם הדופק הנמוך שכנראה חוץ מאלכוהול צרך גם סמים, לא יתלוש מהיד את העירוי בשעה שהוא מקלל אותנו בפראות שגזרנו לו חולצה של supreme ומסרב לתת את הטלפון של ההורים שלו. היה צריך לנסות לשמור על שקט בשביל הילדים החולים באמת.

בכל מקרה, ברגע ש-16:59 התחלף ל-17:00 לקחתי את התיק וברחתי. נכנסתי לאוטו אחוזת אימה. בדרך ראיתי אותם. את הילדים המשולהבים, השיכורים, מזנקים לכביש בלי להסתכל, מקיאים ומשתינים לכל עבר. ניסיתי להאזין למוזיקה אבל הייתי נסערת והתקשרתי לחבר שיעזור לי לפענח את התופעה. ההסבר שלו, פוליטי וסוציו-שמאלני, לא סיפק אותי.

כשהגעתי הביתה כינסתי את הילדים שלי לכינוס חירום. סיפרתי להם וביקשתי הסבר. הגרי טענה שזה השעמום. היא הסבירה את זה יפה אבל זה לא הספיק.

ואני? יותר משאני מבקשת הסברים אני מחפשת אשמים. רוצה שמישהו ייקח אחריות על מסיבת רחוב תל אביבית בצהרי פורים שהופכת למשתה פריצות של ילדים בני 13. אני רוצה שמישהו ייענש. אני רוצה ועדת חקירה. אני רוצה אייטם בחדשות ליל שישי בערוץ 2: "שיכורים גודשים את מיון ילדים באיכילוב". אני רוצה שהמשטרה תתערב. אני רוצה הפגנת ענק בכיכר רבין. אני רוצה שבנט יכריז שכל בתי הספר יפתחו ביום ראשון את הלימודים בדקת דומייה לזכר.

ילדים שיכורים זו תופעה מוכרת. כמה חברים יוצאים לבלות בשישי בערב ואחד שותה יותר מדי ומתעלף. אני לא צדקנית. אבל מה שקרה כאן הוא חסר תקדים. ואני, שאינני מתערערת בקלות, מבועתת.