לכל אמא צריכה להיות את הבחירה האם להניק או לא
תערוכה חדשה נוגעת בנקודה הכי רגישה של האימהות: הלחץ מהסביבה להניק
דמעות של חלב, בכיתי אתכן כשברקע התנגנה לה בכבדות נשימת משאבת החלב. קרב ההנקה היה שלי בלבד, לאחר לידת בני השלישי. ראשית רצון כל אם להזין את בנה משחר ההיסטוריה כ"אמא אדמה", ורצון שנתמך כעת גם באופנה העכשווית. גם אני רציתי להיות אם גאה, חולצת שד, המייצרת חיבור בראשיתי ואותנטי בין אם לבנה באמצעות שביל החלב. אך מצאתי עצמי פצועה ומדממת בין עלי כרוב וקפואים אחרים. יבשה ומובסת, הזנתי את בני בתחליפים.
נושא הנקה ותחליפי חלב בוער כעת בהקשריו השונים והרבים: הנקות במרחב הציבורי, עידוד הנקה עד כדי כניסה חודרנית ופוגעת למרחב האינטימי, הנקה עד גיל מאוחר ועוד. כאוצרת אמנות, העוסקת בין היתר בתערוכות העוסקות בנושאים חברתיים, וכאם לשלושה, חשתי צורך ליזום ולאצור תערוכה שתעסוק בנושא ללא שיפוט והטיה לצד מסוים, מתוך רצון לעורר מודעות ושיח פומבי לנושא, ותוך כדי הארת מקורות התגלגלות דימוי ההנקה והזנת התינוק בתולדות האמנות ובאמנות העכשווית.
התערוכה "שדיים ובקבוקים" מכילה יצירות שנוצרו בנושא על ידי 13 אמניות נבחרות, מרביתן אימהות (זאת בניגוד ליצירות העבר בנושא שצוירו על ידי גברים בלבד): אידית פישר-כץ, יעל שחר, כרמית תורג'מן, מיטל בר נתן, מירית כהן כספי, נועה צדקה, סמדר לומניץ, ראלי סמית ואסנת יפה צימרמן, ראומה זוהר חיות, שירה גפשטיין מושקוביץ, שירה ריכטר ושרי גולן.
היוצרות מתארות את יחסן המורכב לנושא מהיבטים שונים תוך מיזוג זהותן כנשים, אימהות ויוצרות, כמושא להתבוננות וכצופות בעת ובעונה אחת. גישותיהן הנבדלות לנושא, הנעות בין האדרה למיאוס, בין חד פעמיות לשגרה, בין התלהבות ללאות, חושפות באומץ את הפריזמה הרחבה של התחושות והמחשבות שמעוררת ההנקה האימהית בקרב הנשים עצמן, על מגוון גווני הרגש שהיא מעלה בקרב מושאיה.
עבודה של יעל שחר
הנקה - נושא נשי אישי, הפך לדיון ציבורי סוער בשנים האחרונות. מחד יש נטייה לצדד ולעודד הנקה אימהית גם בשל המודעות ההולכת וגוברת לעניין בריאות ותזונה וגם מתוך הרצון "לשוב לטבע". מנגד, התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת כיום אספקת תחליפי חלב איכותיים לתזונת התינוק, ובכך מתאפשר לאם להמשיך בעצמאות תעסוקתית ולשוב לעבודתה, ללא תלות בנטל הנקת העולל, ותוך כדי שיתוף דמויות נוספות בסיוע בתזונת התינוק. הדימויים בתערוכה נעים בין היתר סביב אותם ניגודים.
לכאורה בתקופתנו יש מודעות לזכות הבחירה לנשים, אך מניתוח ופענוח דימויים ויזואליים ותפיסות חברתיות ותרבותיות, ניתן לגלות כי למעשה הנקה אינה בחירה חופשית, אלא אידיאולוגיה חברתית, פוליטית וכלכלית. ככזו, היא מטילה אחריות פרטית וציבורית על שכמן של אימהות, הנדרשות לענות לחוקי הטבע למען בריאות ילדיהן, גם אם הדבר מביא לעיתים לדריסת מאווייהן וצרכיהן שלהן.
בעשורים האחרונים הנושא מעורר התערבות של גורמים וגופים שונים פרטיים וציבורים שמעודדים הנקה. התערבותם המאסיבית של אותם גורמים יוצרת תסיסה בקרב נשים רבות, הטוענות לזכות להחלטה חשובה ופרטית זו על גופן. נשים רבות חשות תחושות קשות כאשר הן לא מצליחות להניק מסיבות שונות או אינן מעוניינות בכך. החברה העכשוויות בכלל, והישראלית בפרט, פולשת למרחב האישי זה. לעתים קרובות הנקה נתפסת כדבר טבעי ש"נולדים איתו", אולם נשים רבות מגלות לאחר הלידה שזה לא תמיד בא בקלות.
מן הראוי לציין כי צידוד בהנקה נעוץ גם בשל השימוש הרב שנעשה באבקות חלב ברחבי העולם החל מאמצע המאה ה -20, שבגינו גדלה תמותת תינוקות, וכן בין היתר גם משיקולים כלכליים הקשורים בשוק העבודה. כך למשל בשנות ה-90, בתקופה זו של אבטלה גואה במערב, התחזק מסע התעמולה לעידוד ההנקה האימהית והשבת הנשים לתפקידיהן המסורתיים. הקריאה להנקה הפכה למאסיבית עד כי לעיתים נוצרת תחושה של "טרור הנקה" – אם טובה היא זו המניקה, לעומת האם הבוחרת באפשרות האחרת, לזה מתווסף אלמנט גאוות ההנקה.
המחקרים הרפואיים הנוגעים ביתרונות ההנקה האימהית ממשיכים להמחיש את חשיבותה הבלתי ניתנת לערעור, אולם רובם ככולם מתמקדים בתינוק, ומתעלמים מרצונותיהן של הנשים, אשר יתקשו להשתלב במעגל העבודה ולהגיע למימוש עצמי מחוץ לכותלי הבית אם יפרשו ממנו מעת לעת לחודשים ארוכים של הנקה. יתר על כן, הטלת האחריות הבלעדית לבריאותו העתידית של התינוק על שכמן של אמהותיהן מעלה שאלות בכל הנוגע לחתירה להורות שוויונית. בנוסף, היא מחזקת לעתים קרובות את תחושת הכשל האימהי, הנובעת מהדיסוננס הקוגניטיבי הנוצר בין הדימוי האידיאלי של האימהוּת בתרבות ובין המציאות היומיומית המורכבת, אשר גורמת לנשים רבות בימינו לחוות את אימהוּתן ככישלון.
אני אמנם הובסתי בקרב ההנקה עם ילדי השלישי. מרפידות הפטמות וצינורות משאבת החלב שנותרו מיותמות יצרנו אני ובתי בת החמש וואזת פרחים צבעונית, לשמחתה הרבה, והוא התינוק שגדל עם תחליפים הפך לסופגנייה חייכנית מדושנת עונג. האמהות, כמו ההנקה, לפעמים היא מדהימה, לפעמים מכאיבה, לפעמים היא פוצעת, אבל לא הייתי משנה דבר.
*********************************************
התערוכה על שדי(י)ם ובקבוקים תפתח ב 7.3 בסניף נעמת בתל אביב, רחוב ירושלמי 16
יו"ר נעמת, גליה וולוך, התייחסה לתערוכה החדשה ולחשיבותה לשיח: "לידה והנקה הן חוויות רבות עצמה וייחודיות שרק נשים מתנסות בהן. לצד הפליאה והאושר שביצירת חיים והענקה, כרוכות בלידה ובהנקה חוויות של כאב פיזי ושל אבדן החופש.
החברה בה אנו חיות ופועלות מתקשה להכיל את הרגשות הקשים והשליליים שלעיתים מתעוררים בהקשרים אלו. למשל אני, את בני יחידי בחרתי שלא להניק. הרגשתי שזה לא נכון לי. פשוט לא התחברתי לזה. לא רציתי אפילו לנסות. הלחץ מצד האחיות בבית החולים היה רב ואפילו טורדני. ובכל זאת עמדתי על זכותי להאכיל אותו בבקבוק ולאפשר גם לאביו ליהנות מהאכלה. התינוק שלי כבר בן 27 ועדיין כשהנושא עולה אני מקבלת תגובות תמוהות. חשוב לי להגיד אני בטוחה שכולם צודקים והנקה זה הדבר הכי בריא לתינוק, אבל עדיין צריך לתת לגיטימציה לכך שמגיע לאימהות את חופש הבחירה.
נשים רבות חשות שהאימהות שלהן עומדת למבחן באופן תמידי ולתחושות האלו מתלווה בדידות קשה. אחד השדות היחידים המאפשרים ביטוי משוחרר משיפוטיות הינו שדה האמנות. אני מבקשת להודות לאמניות האמיצות על הכנות והישירות בה הן חושפות את מלוא קשת התחושות באשר להנקה על כל משמעויותיה, ובכך מאפשרות לנשים אחרות להתחבר לרגשותיהן ולגלות שהן לא חריגות. שיח הלידה, ההנקה והאימהות צריך מרחב או סטודיו משלו ואותו נעמת שמחה להעניק באהבה רבה.
React to WordPress
