מרגע שפורסמו בטפטוף מתמשך שמות הזוכים בפרס ישראל, התחילה מועקה אצלי בבטן. כשתמונות תשעה מהם פורסמו זו לצד זו ברחבי הפייסבוק הבנתי שאני ממש לא היחידה שמנקרת בה התחושה שוועדת הפרס (שמאז התברר שהורכבה מגברים בלבד) פספסה, ובגדול.

כמי שמנהלת את פרויקט "רחוב משלה" העוסק בהנצחת נשים בשמות רחובות, אני שומעת שוב ושוב את התירוץ שהושמע גם כאן על ידי המוני גברים נסערים לפיו הועדה בחרה אנשים לפי הישגיהם ולא לפי צבע העור שלהם, ולכן הפעם, בדיוק כמו כל פעם מאז שנולד הפרס הזה, הם שוב גברים אשכנזים.

כאילו שגברים אשכנזים זוכים כי באופן טבעי הם מוכשרים יותר וטובים יותר בכל תחום והגדיל לעשות המגיב שהכיר בכך שיש אפליה והסביר שמכיוון שהיתה לגברים אשכנזים גישה להשכלה טובה יותר במשך שנים, למוקדי כח, ולנקודות השפעה, אזי ברור שיש להם יותר הישגים ולכן הם זוכים שוב ושוב בפרס ישראל והוא לא מבין מדוע יש מי שמתקומם על הבחירה. לפי הבנתו היא משקפת מצב שהוא מובן מאליו וכולנו "צריכים להבין את זה". אותו הטיעון בדיוק מושמע שוב ושוב בהקשר של נשים.

רבים טוענים שהשיקולים ענייניים ולא ראוי להנמיך את תנאי הסף כדי שנשים יזכו. טענה שמניחה בטבעיות שנשים פחות ראויות באופן טבעי.

אז אני רוצה להבהיר, תחושת האי נוחות שתפסה אותי לא היתה כי בחרו בגברים, אלא, ואומר זאת בפירוש, כיוון שהקפידו לבחור גברים. בחרו לפרס ישראל אנשים שפחות מגיע להם ואלו פניה של האפליה. הזוכים בפרס ראויים והישגים יש להם בשפע, אבל הם לא ראויים יותר מנשים רבות שטרם זכו בפרס וצריכות להיות הרבה לפניהם בתור.

אף אחד מהאנשים ברשימה לא השפיע יותר על חיינו מנשים כמו דליה דורנר, כרמלה מנשה וחוה אלברשטיין שלא צריכות לזכות בפרס כי הן נשים אלא פשוט כי הן טובות מהגברים. כן, זה בהחלט קורה שנשים טובות מגברים אך לא מקבלות כבוד כמותם וכשראינו את זה קורה מול עיננו בפעם המי יודע כמה, ידענו את זה גם אם לא ידענו להסביר את זה במילים.

זה כמעט בלתי נתפס בעיני שאחרי שהוציאה יותר משישים (!) אלבומים, הלחינה וכתבה אינספור שירים שהם הפסקול של המדינה הזו לטוב ולרע והשפיעה על מאות יוצרים חווה אלברשטיין טרם זכתה בפרס ישראל. קחו לכם רגע וגלגלו את המחשבה הזו בראש. יותר מחמישים שנה עברו מאז החלה את הקריירה שלה כזמרת, בגיל 17, ומה הייתה המוסיקה הישראלית בלי הביצועים, המילים והלחנים שלה? האישה היא מעצמה והיא לא זכתה עדיין.

שנים מעניקים פה את פרס ישראל בתחום התקשורת לעיתונאים שונים והאמינו לי שאני עוקבת אחרי מי שזכה ואיכשהו, אף על פי שהיא עושה עבודה שאת הרמות הנעלות שלה וההישגים שלה כמעט לא ניתן לתפוס, כרמלה מנשה טרם זכתה בו. אישה שהדליקה משואה ביום העצמאות אחרי עשרות שנים של חשיפות וסקופים בנושאים שהם הקשים ביותר לסיקור, משטרה, צבא, דיווחים ששינו פה מדיניות והרעידו פה ממשלות ויש כאן במדינה פרס ישראל בתחום התקשורת שכרמלה מנשה לא זכתה בו.

יש קטגוריית "משפטים" בפרס ישראל, ועדיין דליה דורנר שהיא ללא ספק מוסד וכבר עשרות שנים מהווה חלוצה של אקטיביזם שיפוטי (יהא שנוי במחלוקת ככל שיהיה), שמירה קנאית על זכויות אדם, ישיבה באין ספור הרכבים, באינספור תיקים שעיצבו את דמותה של מערכת המשפט ומערכת החקיקה והוצאת אין ספור פסקי דין שנלמדים עדיין בארץ ובחו"ל בחרדת קודש וכל אלה לא מספיקים. דורנר טרם זכתה. אחרים כן.

הפרופסור לתנ"ך ולמחשבת ישראל חנה קהת, מייסדת התנועה הדתית-פמיניסטית "קולך", אישה שעשתה מהפכה מגדרית מפעימה בהיקפה הן במגזר הדתי והן בחברה הישראלית כולה, בספריה, בכתביה ובשיעוריה , מקימת מדרשיית "הרטמן", ממקימי פורום "תקנה" להתמודדות עם עברייני מין בחברה הדתית ומי ששמה הפך לשם נרדף לפמיניזם דתי שהפך מאיזוטריה למעצמה, לא זכתה לפרס בתחום מדעי היהדות. אני ארחיק לכת ואומר שלו תקבל פרס מפעל חיים על היקף הפעילות ותוצאותיה זה יהיה מוצדק לחלוטין.

אפרופו נשים שלא זכו בפרס מפעל חיים, אני מקווה שכולנו מצליחות לעכל שאחרי עשרות שנים בחוד החנית של הפעילות החברתית, שולה קשת מייסדת ומנכ"לית ארגון "אחותי- למען נשים מזרחיות" יוזמת תנועת "דרום תל אביב נגד הגירוש" ומי שכבר שנים ארוכות, הרבה לפני שכולם התעוררו (מעט מדי מאוחר מדי) פועלת בדרום תל אביב, בשכונות עצמן, משנה חיים ומצילה חיים, לא זכתה. אישה שהיא הומניסטית סוחפת, מזרחית, פמיניסטית, כולה לב והשראה עצומים בהיקפם, אישה שבאופן אישי אני נפעמת מפעילותה במקומות הכי קשים ומהדבקות המדבקת שלה ומההשפעה העצומה שיש לה על השיח בישראל כבר עשרות שנים, מי שמצליחה לנבא מגמות ולקבוע אותן כבר עשורים, היא לא זכתה ואחרים כן. לבנים ממנה, גברים ממנה.

אז למה שנתנצל? למה שננסה להידחף פנימה בחצי התנצלות ונגיד שיש נשים שהן לא פחות טובות? אני מוכנה להגיד בגלוי שבסיעור מוחין של פחות מרבע שעה מצאתי יותר מעשר נשים שהן יותר טובות. הרבה יותר. כן, בלי בכלל להתנצל ובלי להתפשר ובלי לומר "גם הם ראויים" ו"כבודם במקומם מונח" או "זה לא שאני פוסלת אותם חלילה, פשוט..."

הועדות האלו בוחרות את מי שהכי דומה להרכב הוועדה. ויושבים שם גברים, שהם כנראה מהטובים בתחומם אחרת לא היו נבחרים, והם מסתכלים סביבם בישיבת הנימוקים ובצמרת התחומים השונים בהם הם עוסקים והם לא רואים שם נשים, אז נדמה להם שזה פשוט כי גברים טובים יותר. לכן הועדות לא בוחרות מי הכי מוכשר, והן לא בוחרות את מי שיש לו הכי הרבה הישגים ולא את מי שהכי ראוי, אלא את מי שדומה לשופטים וזה לא קורה השנה בפעם הראשונה כך שזה לא דבר חדש. הכשרון, השכל והכריזמה מתחלקים בכל חלקי האוכלוסייה אבל רק אצל הגברים מקבלים עליהם פרס, מגברים אחרים.

אם השופטים היו בוחרים את מי שהכי מוכשר, ראוי ובעל הישגים בצורה אמפירית, היו שם נשים בשפע, כי נשים רבות ראויות יותר מגברים רבים, שעבורם מנמיכים את הדרישות כדי שיזכו- ולא להפך.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp