תמיד הייתי טובה בתסריטי אימה. מכירות את זה?

כשהייתי מזהה איום, הייתי נכנסת לסחרור. לחץ, חרדות, חוסר שינה, רכבת הרים של מחשבות וקרבות. חשבתי שאין מה לעשות, זאת אני. גם חשבתי שתסריטי האימה מגנים עלי: לכאורה הייתי מוכנה מראש מפני כל סכנה אפשרית.

מן הסתם, זה קרה לי גם במהלך כתיבת הספר האחרון שלי. מלכתחילה הקושי הרגשי סביבו היה עצום - עזבתי עבורו קריירה שהשקעתי בה 25 שנה של דם, יזע ודמעות. רציתי להעז לראות מה קורה כשאני הולכת עד הסוף עם ספר, כמו סופרת ״אמיתית״, וניסיתי להרגיע את עצמי שזה בסך הכול פאוז קטן על החיים. שבגילי אני יכולה, שאסיים תוך שנה וחצי גג ואחזור לחיים האמיתיים. אבל ל״ללכת עד הסוף״ יש מחירים. אחרי שנתיים של עבודה, שמצד אחד נהניתי ממנה ברמות שלא הרגשתי מעולם, מצד שני הלכה וגדלה תחושת הפחד וההקרבה.

מתישהו דובי אייכנולד, המו״ל של הוצאת ידיעות, היה סקרן לראות על מה אני עובדת כל כך הרבה זמן. הבטחתי לשלוח לו כתב יד כרוך לקראת נסיעה שלו לחו״ל, והכנסתי את עצמי לטירוף של עבודה כדי לעמוד בדדליין. שלחתי. חיכיתי. כססתי ציפרניים והעמדתי פנים שאני לא חושבת על זה בכלל. אחרי שבוע הוא התקשר, הלב שלי הלם, והתגובה שלו פשוט מוטטה אותי. תראי, יש פה המון רגש והמון פוטנציאל, הוא התנסח בזהירות, אבל יש לך עוד הרבה עבודה עם העורכת שלך.

עיצוב כריכה: שגיא בלומברג צילום הכריכה וצילום שלי: יורם אשהיים

עיצוב כריכה: שגיא בלומברג. צילום יורם אשהיים

הדם עזב לי בבת אחת את הפנים. זהו, אמרתי לעצמי, הספר פשוט מחורבן והוא לא יודע איך לומר לי את זה, שרפתי שנתיים על הדבר הלא נכון. לקחתי על עצמי משימה שאני לא עומדת בה, אני לא מצליחה לגרום לסיפור הזה לקרות. חייבת להכיר במציאות, לבלוע את ההפסדים ולהשליך את זה לפח, רק שבמשך השנתיים האלה גם הפסדתי את המקום שלי בשוק המדיה, מי ייקח אותי עכשיו?

המחשבות טסו מעצמן, היקום השחיר סביבי, הגוף שלי רעד. אצלנו, הפולניות הבלונדיניות עם הפאסון, לא תמיד אפשר לזהות את המשבר מבחוץ, אבל מבפנים מרגישים אותו בענק, תאמינו לי. הרגשתי כמו כישלון מטורף. באותו רגע שכחתי שההחלטה לעזוב את הכול כדי להתמסר לכתיבה הגיעה כי הבנתי שמשהו מאוד לא נכון בדרך שבה בניתי את חיי. ברגע שאני מתמסרת לתסריטי אימה, העובדות משתנות מול עיני וכל תיאוריה הרסנית נראית לי מאוד אמינה.

ואז… מכירות את צירופי המקרים המזדמנים האלה שפתאום מפילים לך אסימון ענק, עוצרים אותך ואפילו משנים לך את החיים? אז כזה.

בעוד אני חווה התקף חרדה, חברה שלחה לי במסנג׳ר סרטון מתוך ראיון עם אופרה וינפרי. משהו בדרך שבה היא הסבירה את עצמה היה מדויק כל כך. פתאום הבנתי בדיוק מה אני עושה לעצמי. עצרתי.

הבנתי שהיעדים שאני מסתערת עליהם באים מתוך תפיסה שגויה, ושלא כתב היד הוא זה שצריך להשליך לפח, אלא התפיסה. אני חייבת להאמין בדרך שבחרתי, ומי שמאמין לא נותן לפידבקים חיצוניים לערער אותו, אלא רק לכוון אותו לצעד הבא. זאת המשמעות של ״ללכת עד הסוף״. אין דרך חלקה ללא נפילות, וכדי לא להישבר אני חייבת ללמוד מה זאת אמונה.

אחרי התקרית הזאת עברו עוד שנתיים של עבודה עד שהרגשתי שהספר באמת גמור. שהלכתי איתו עד הסוף. משהו מתוך המשבר הזה גם חלחל לתוך הסיפור, עזר לי להעמיק אותו. רק אחר כך הבנתי שגם על אופרה וינפרי הסתכלתי בעבר בצורה שטחית, כי זה לא הטייטל או ההכרה או ההישגים שקובעים אם הצלחת בחיים. למי אם לא לאופרה ווינפרי יש את רשימת ההישגים הזאת, הרי האישה הגיעה מהתחתית לפסגה האולטימטיבית. אבל מתוך המילים שלה קלטתי שמה שמשנה זה לא מה שהיא השיגה, אלא הגישה שלה, התפיסה, הדרך שבה היא רואה את החיים. על זה אני צריכה להסתכל, בזה אני צריכה להתמקד, במהות.

אופרה סידרה לי את הראש, והיא אפילו לא יודעת את זה. או שאולי היא פשוט יודעת שכשהיא פועלת מתוך המקום הנכון, בוקעים ממנה המשפטים הכי משפיעים.

ככותבת, זאת הייתה תובנה חשובה. המון פעמים כותבים מתוך עצבים, חוסר אונים, תסכול על חוסר צדק וחיים שאינם הוגנים. אבל צריך להיזהר מלהתחפר בתוך המקום הזה. הרי המטרה היא למצוא את הדרך לצאת ממנו ולהתקדם, לא? חובה להכניס כאן גילוי נאות: גם כש״הסתדר לי הראש״, שום דבר לא השתנה כבמטה קסם. כוח ההרגל הוא חזק מכפי שנדמה, וכדי להתרגל לחשוב אחרת צריך לעבוד על זה מדי יום.

בדיעבד כשאני מסתכלת על זה - ממה נלחצתי כל כך..? דובי נתן לי הערה לגמרי מקצועית ומתוך מקום אוהד. נכנסתי למשבר עכור בגלל התפיסות שלי, בגלל חורים באמונה שלי, לא בגללו. בגלל ההרגל של לבחון כל דבר שקורה לי לפי ״אוי, מה זה אומר עלי??״, במקום לפי מה שנכון לי לעשות. היא הציבה לי מראה. את רוצה לשנות משהו בעולם סביבך? שני משהו בהתנהגות שלך, בתפיסה שלך. אז תודה לך, אופרה וינפרי. זה לא שאני חולמת להשיג את ההישגים שלך, כמו שאני מודה לך על כך שאפשרת לי להבין יותר טוב את הטעויות שלי.

*********

* הספר ״כפיות״ שחיברה לילך סיגן כיכב ברשימות רבי המכר במשך ארבעה חודשים, סוקר בכל כלי התקשורת המובילים, קיבל עשרות ביקורות טובות (וגם אחת ממש גרועה), היה אחד מספרי הפרוזה הכי נמכרים של הוצאת ידיעות ב-2017, וכעת מתורגם לאנגלית.ותקציר בתרגום חופשי:

״אין דבר כזה ׳טעויות׳, כי יש לך גורל עליון. כשאתה כלוא בתוך המוח שלך ובתוך האופי הקטנטן שלך, כשאתה לא מרוכז ולא יודע מי אתה, ולא קולט שאתה חלק ממשהו גדול יותר ושבעצם כולנו עשויים מאותו דבר, אתה מתבלבל. כולך נסער, אתה נלחץ כל הזמן כי אתה רוצה שהחיים יהיו משהו שהם לא. יש רגע עליון של גורל, של ייעוד שקורא לחיים שלך, והתפקיד שלך הוא להרגיש את זה, לשמוע את זה, לדעת את זה. לפעמים כשאתה לא מקשיב אתה לוקח פנייה לא נכונה. נכנס לנישואים הלא נכונים, לעבודה הלא נכונה, אבל בסוף הכול מוביל לאותו שביל. אין שבילים שגויים ואין דבר כזה ׳כישלון׳. כישלון הוא בסך הכול איתות כדי שתזוז בכיוון אחר. אתה לא מוגדר על ידי מישהו אחר שאמר שנכשלת במשהו. כשאתה מבין את זה אתה לא מרשה לעצמך להיזרק לתהום בגלל אירוע ספציפי, כי החיים גדולים בהרבה מאירוע אחד. מה היית אומרת לעצמי הצעירה? רק להירגע. יהיה בסדר. כי גם אם אתה על השביל הלא נכון כרגע, ומרגיש לחץ מטורף של ׳אוי, מה אני אעשה׳, ולכאורה הכול גדול עליך, זה בסך הכול הסימן לכך שצריך ללכת בכיוון אחר. צעד אחר צעד, ובכל פעם לעשות רק את הצעד הנכון הבא, בלי להילחץ כאילו שהכול תלוי בזה״.

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp