בעוד יומיים נתכנס לערבי זיכרון בסלון. חצי מיליון ישראלים יישבו להקשיב למעטים שעוד נותרו. מאות אלפים רבים נוספים יצפו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל או בסרטי השואה שמספרים את גבורתם של מי ששרדו או של אלו ששילמו בחייהם. רבים אחרים יחפשו בנטפליקס או בהקלטות הישנות איזה סרט לצפות בו. לא חייבים לראות, אתם מבינים. אם מישהו היה מעז לבדוק סטטיסטית, היה מגלה שמרבית האוכלוסייה בישראל תקדיש ביום השואה הקרוב רק את דקת הדומייה לזכר הנספים ותו לא.

זה גם היחס שלנו למה שקורה בסוריה. 'זה לא אצלנו', 'זה לא יהודים אלו מוסלמים שטובחים במוסלמים' , ואיך לא 'עניי עירך קודמים' הן רק שלוש מתוך האמירות שמשמיעים מי שבכלל טורח להתייחס להתרחשות הזו. כשמגיעים לאושוויץ, וישראלים רבים הגיעו בגיל תיכון וצבא, מנסים לתפוס את הזוועה דרך הפרטים הקטנים. דרך הילדה שלבשה את השמלה הורודה הדהויה בערימת הבגדים הבלתי נגמרת, בתהייה מי הסבא שהלך עם המקל הזה, או האבא שאלו משקפיו. ערימת הבגדים והחפצים מסמלת יותר מכל את החיים שנגדעו. אני ראיתי בהם את אחיה ואחותה של סבתא שלי זכרה לברכה, את הבגדים של האחיינים והאחייניות שלה, את בני הדודים, החברים והחברות.

בריאליטי הגדול של חיינו הנוכחיים, לא צריך לדמיין את הילדה הקטנה בשמלה הורודה. אפשר לראות אותה מוטלת בשורות המתים, לצד הסבא שלה והאבא שמשקפיו נשברו כשגופו הוטח אל הקרקע ולצידם בני משפחה נוספים. לא צריך לדמיין את הזוועה אלא פשוט להתבונן בה.

אין מבקר באושוויץ שלא תוהה איך לא ראו את מה שמתרחש פה מעבר לגדר? איך לא ראו או הריחו את העשן המיתמר מהארובות? איך האמריקאים לא עשו דבר קודם לכן? אילו רק היה אז סמארטפונים או תקשורת....ובכן, הם ראו, הם הריחו והאמריקאים ידעו. זה לא שינה אז ולצערנו לא משנה היום כי גם כשיש סרטונים ויש תמונות ויש עדויות אפשר פשוט להזיז את המבט.

'לזכור ולא לשכוח' הוא ציווי מוסרי, לא פרק לשינון מדפי ההיסטוריה אבל בעוד השרידים האחרונים של אלו שחוו את הזוועה אז עוד מהלכים בינינו, אנחנו בוחרים לא לזכור, לא לצפות בסרטונים שמצליחים השורדים הסוריים להעביר והגרוע מכל – לא לצעוק את צעקתם. עד היום אנחנו מחזיקים נגד האירופאים שלא עשו דבר, אבל במקום אנחנו צריכים להסתכל במראה ולשאול לא מה אנחנו היינו עושים אז אלא מה אנחנו עושים היום. אם במקום שחצי מיליון ישראלים יישבו בסלון ויזכרו, הם יצעדו לכיכר רבין בהפגנה שאומרת לעולם אנחנו זוכרים ומזכירים, אם יצטרפו להפגנה בתל אביב, הפגנות דומות בוושינגטון, בניו יורק, בלונדון, ברלין, ובייג'ינג, יכולה להתחיל אותה תנועה של שינוי. של הפסקת עצימת העיניים. זה קרה בכל כך הרבה מקרים בשנים האחרונות אבל זה היה קשור למחאת דיור, יוקר המחייה או התחממות גלובלית, משום מה כשזה נוגע לחיי אדם אין מספיק מתנדבים, אין מספיק זוכרים.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp