קשה לי להשתחרר מסרטון החיילים היורים וצוהלים שנחשפנו לו אמש. ולא רק בגלל התגובות מעוררות החלחלה של הסמוטריצ'ים והבנטים. וגם לא רק בגלל הדרך שבה כל סרטון זוועה שנחשף מעובד בהדרגה ועובר תהליך תירצות ונורמליזציה, עד שאנו מגלים שהכל שם סבבה בעצם.

ככל שהסרטון הזה שוקע בתודעה שלי, אני חושבת שאני מבינה יותר מהיכן מגיעות צהלות החיילים. אני מניחה שלא מדובר בפסיכופטים גמורים מהבית, כאלה שרואים אדם נופל, הרוג או פצוע, והתגובה המיידית שלהם היא גילויי שמחה.

במבט ראשון, זה לא נראה נורמלי. או כמו שכינו את זה אתרי החדשות "חריג". דמיינו לרגע שדה קרב במלחמה פנים אל פנים - לא כשאחד הצדדים מסתתר חמוש, מגובה בצבא שלם, בתוך שוחה מוגנת, והצד השני מרוחק וחשוף – אלא כששני הצדדים חמושים ומצוידים ונלחמים זה בזה.

דמיינו שני חיילים, משני צדי המתרס, נתקלים זה בזה ומכוונים רובה זה על זה. דמיינו את זה שמספיק לירות ראשון, על חוט השערה ממש, מצליח להרוג את האויב מולו ולהציל את חייו שלו.

האם אתם מצליחים לדמיין אותו מפיק באותו רגע צהלות שמחה? ריקוד ניצחון קטן? וביננו, יש לו סיבה טובה לשמוח. כפסע היה בינו לבין סוף חייו והפיכת הוריו להורים שכולים. ובכל זאת, מכל עדויות הלוחמים שיצא לי לקרוא אי פעם, לא נתקלתי באף אחד שתיאר פרץ שמחה.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל זה פשוט לא נראה לי תגובה אנושית טבעית למראה אדם ירוי מולך, גם אם מדובר באויב מר שסיכן לפני רגע את חייך. לא לחינם יוצאים משדה הקרב לא מעט אנשים שבורים נפשית ופוסט טראומטיים.

מתי זה כן אפשרי? כשלא מדובר בבני אדם שעומדים מולך. כשמדובר במסה מסוכנת. לא אנושית. שנראית קטנה ולא אמיתית ממרחק. נחיל של רמשים או מזיקים אחרים שעומדים לפרוץ את הגדר, "ערבים נוהרים". כמו אותם עכברושים יהודים שפרצו ממכסה הביוב בסרט "היהודי הנצחי".

לא מגוון של בני אדם שונים ומורכבים - צעירים, מבוגרים, ילדים, נערים, נערות, כועסים או מלאי תקווה, מיידים אבנים או מוחים בידיים חשופות, מפגינים בשקט או מקללים וסוטרים לחייל, נכים בכיסאות גלגלים או בריאים.

לא, המורכבות היא אנושית. היא מעוררת רגשות אנושיים. כאן כולם נחיל מסוכן אחד של מחבלים שנוהרים ובלבם מטרה אחת. לשפוך דם יהודי. לא לשרוד, לא לשפר את חייהם, לא להשמיע את קולם ואת מצוקתם וגם לא לזכות במדינה משלהם. רק לרצוח יהודים.

וכדי שנאמין שמיליוני בני אדם חושבים כולם כמקשה אחת ולכולם אותה כוונה רצחנית ונטולת היגיון, שכל כולה נובעת רק מהדנ"א המפלצתי שלהם – מישהו צריך לדאוג שלא נביט להם אף פעם בעינים. שלעולם לא נחשף לגיהינום שהם חיים בו.

תראו עד כמה המדינה מאויימת ממפגש פשוט של הורים שכולים משני הצדדים, בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, רק כי הם מביטים זה לזה בעיניים, כהורים שאיבדו את היקר להם מכל.

כשהשלטון נלחם בזה, הוא מייצר דה-הומניזציה לפלסטינים, ונמנע מכל אפשרות לתקשורת הדדית, לתהליך של ריפוי הדדי. הוא מונע כל סיכוי להפחתת השנאה ההדדית ולתיקון ושינוי איטיים והדרגתיים. כי אויב נצחי במלחמה נצחית משרת את האג'נדה שלו (פיגוע תמיד היה שווה מנדטים) – הדרך היחידה להתבונן באויב היא דרך כוונות.

הרבה יותר קל להפציץ בנין מהאוויר. אתה לא שומע את דפיקות הלב של אימהות שמצמידות תינוק לחזה בבעתה, אתה לא רואה ילדים בוכים באימה במיטתם, אתה לא רואה סבתא מפוחדת. אתה לא רואה ילד מגיח מהריסות חדרו.

מבחינתך כולם מחבלים או מגן אנושי למחבלים, אז אתה מוריד בנין ומשמיד את כל המשפחה בלי לחוש כאב או צער אנושי בסיסי. לכל היותר גרמת לאד עשן קטן, בגודל של להבת נר שמכבים בנשיפה, על איקס קטן ומרוחק.

הרבה יותר קל להביט בדמויות מרוחקות דרך כוונת. בלי לשמוע אותם חיים, מדברים עם חבריהם, פוחדים מהצבא מולם, צועדים באומץ לעבר כוונות הרובים כדי להפגין נגד הדיכוי. אתה לא רואה את מבט העיניים בכלל. אין שום הבדל בינם לבין דמויות קרטון או בקבוקים מסודרים בשורה, או שקית ניילון מעופפת, שאתה קולע בהם למטרה וגאה בצליפה המדויקת שלך.

מרחוק הכל נראה אותו דבר. כמו במשחק מחשב. לכן אפשר להבין חייל שלא קולט באמת שנמצא מולו אדם, אלא יורה בדמות קרטון, יצור תת אנושי, דומם, מזיק או רמש, בן זונה גנרי. אפשר להבין איך חייל כזה צוהל על הפגיעה כאילו ירה במטווח מוצלח ומילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

האשם הוא מי ששלח. מי שמלמד בני אדם שעם אחר הוא קולקטיב נוהר, חסר פנים וצמא דם. שהוא נחיל של מזיקים. האשם הוא מי שדואג שלא תהיה לנו שום הזדמנות להיפגש פנים אל פנים ולהכיר, לשמוע, להיחשף לצד האחר. לגלות את מציאות החיים במכלאות האדם. האשם הוא במי שדואג שנראה אותם רק דרך כוונות. ונצהל כשאנחנו קולעים במטרה.