בטור דעה שפרסם אתמול גבריאל בוקובזה ב'הארץ' תחת השם 'טוי של נטע ברזילי הוא שיר שמחפצן גברים' קובל הכותב על מילות השיר שעתיד לייצג את ישראל השנה בתחרות האירוויזיון בליסבון. במניפסט ארוך, מניפולטיבי ועתיר דוגמאות טוען בוקובזה שמדובר בשיר שמעליב גברים ומציע שנשים ממהרות לצעוק כשמחפיצים אותן אולם מקבלות בשוויון נפש ואף בהתלהבות החפצה הפוכה. השיר 'טוי', כך מזכיר לנו בוקובזה, הוא לא הראשון ולא היחיד. גם בריטני ספירס וביונסה מחפיצות אותנו. הלכתי לנגב את דמעותיי, תכף אשוב.

מאז שהומצאה המוזיקה, העולם עמוס בשירים שלכל הפחות מחפיצים נשים. והנה, בעשור האחרון קיבלו גברים "בחזרה" קמצוץ מהיחס שלהם כבר אלפי שנים ואיזו הזדעקות! מחפיצים אותנו! מתייחסים אלינו כאל ממתק... אנחנו רק גוף...למה אתן עושות לנו מה שאנחנו עושים לכן? להחפיץ נשים זה לא הוגן אבל גם ההיפך לא הוגן!

בוקובזה לוקח על עצמו את תפקיד הגאון התורן שמנסה לעשות את ההקבלה המתישה והלעוסה הזו. למה הוא עושה את זה? ובכן, כי הניסיון לשים את עצמך לרגע בנעליו של האחר מסייע להבין טוב יותר את העוול ובוקובזה טוען שיש כאן עוול. נשים מחפיצות גברים. הגבר בשיר של ברזילי הוא "גבר טיפש", כלי משחק נטול רגשות.

בוקובזה בסך הכל מציע לנו מעין תרגיל מחשבתי בו כולנו מחליפים לרגע את המגדרים, בו כולנו מדמיינים לשנייה שלא מדובר בנטע ברזילי ששרה לגבר אלא בנתן ברזילי ששר לאישה. מה היינו חושבים על השיר הזה אז? הרי לא היית רוצה שיתייחסו אלייך ככה, נכון? אף אחד לא היה רוצה.

מה בוקובזה פספס?

נשים לא זקוקות לתרגיל מחשבתי (או לשיר באירוויזיון) כדי "לשים את עצמנו בנעליו של האחר". אנחנו האחר. אנחנו מכירות את התחושה ברמה היומית ובמקרה שלנו, לא מדובר בשיר שמבוצע על במה. יותר לכיוון חבורת הפועלים ששרקה לי אתמול כשעברתי ברחוב, הנהג שעצר מולי עם הרכב בחצות ושידל אותי לעלות, הבוס שהטריד מינית והבליין שחפן את הישבן ברחבת המועדון כי הרי לא ייתכן שבאתי רק לרקוד. ההחפצה היא מנת חלקנו ברגע שיצאנו מהבית (למען השם, בבתים מסוימים היא מתחילה עוד לפני שיצאנו הבית). ובניגוד להחפצה המופנית אליכם- היא מסוכנת באמת, היא מובילה לפחד אמיתי ויש לה השלכות גדולות יותר מ"אוי, נעלבתי".

סימטריה שקרית

לפני שנה שלח לי ידיד, גבר בן 40, התכתבות עם בחורה באתר הכרויות. היא פנתה אליו, הוא הציץ בתמונות, לא התלהב ממה שראה וכתב לה בנימוס ובכבוד שהוא לא מעוניין בה. בתגובה קיבל מטח הודעות דוחות במיוחד, שכללו קללות, נאצות, עלבונות וניסיון עיקש להקטין ולהשפיל אותו. הוא היה המום. לצד צילום המסך ששלח כתב לי: "וואי, בחיים בחורה לא דיברה אליי ככה, אני פשוט בשוק". הצצתי בהתכתבות ואכן היה מדובר במקרה קלאסי של אדם שלא מסוגל להכיל סירוב, אגו מרוסק שחש צורך "להשיב" לפגיעה בו בפגיעה משל עצמו. זה היה פאתטי ועצוב ונמוך אבל מה שבלט לי הרבה יותר מהעלבונות להם זכה הבחור שלא בצדק הייתה התוספת שלו "בחיים אישה לא דיברה אליי ככה". אנחנו מדברות על גבר בן 40, רווק שמתנהל בעולם הדייטינג שנים רבות. אף אחת מעולם לא נכנסה באמ-אמא שלו בגלל שהעז לומר לה לא.

עם כל הרצון שלי להזדהות עם העוול הברור שנעשה לבחור לא הצלחתי שלא לחשוב על תיבת ההודעות שלי בפייסבוק או באתרי ההיכרויות השונים או במציאות. לעזאזל, כמות הפעמים שהפכתי מפיה מהממת לכלבה-זונה-שמנה-מי ייגע בך בכלל היא בלתי סבירה. כשאני הסתכלתי על ההתכתבות הזו ראיתי את החיים שלי. כשהוא הסתכל על ההתכתבות הזו הוא ראה אירוע יוצא דופן בחיים שלו. ולזה בדיוק מתכוונים כשמדברים על העדר סימטריה. זה לא הופך את האירוע הזה להוגן או צודק וההתנהגות של הבחורה הייתה מחפירה אבל דאם יו! אני כ"כ אשמח להגיע לגיל 40 כשבאמתחתי אירוע אחד בודד כזה. במקום זה, יש לי עשרות אגואים גבריים שבריריים ברזומה וכל כך הרבה גברים שהגיבו לסירוב שלי באלימות.

ואנחנו מדברות כאן על סירוב בעולם הווירטואלי, כן? נסו כאישה לסרב למישהו במרחב הציבורי. אז לא מדובר רק באגו פגוע שפולט ערימת קללות אלא בסיכון אמיתי פיזי. זה קרה לך מתישהו לאחרונה, בוקובזה? חשת סכנה אמיתית לשלום גופך ולחייך כי מישהי הסתכלה עלייך כחפץ שהיא חומדת?

אל תענה לי, זה בסדר. הסטטיסטיקה כבר ענתה לי בשבילך. המציאות ענתה לי בשבילך.

אתה מבין, גבריאל? במציאות יש סטטיסטיקה ובסטטיסטיקה הזו ההיררכיה בין גברים לנשים ברורה ויש לה ביטוי בפערי השכר, באקדמיה, בבתי המשפט, בצבא, בכנסת, בכל מוקדי הכוח האפשריים וברחוב. לפי הסטטיסטיקה הזו גברים רוצחים, נשים נרצחות, גברים אונסים, נשים נאנסות, גברים מטרידים השכם וערב, נשים מוטרדות. לפי הסטטיסטיקה הזו 95% מהזמן גברים הם הצד המקרבן. בסטטיסטיקה הזו גברים כמוך יכולים לאפשר לעצמם להתבכיין על שיר באירוויזיון כי אין להם משהו אחר להתעסק בו, כי הם לא מרגישים איום אמיתי מצד נשים, כי הם לא עוברים לחלק האחורי של האוטובוס, כי בינתיים לא הומצאה גרסה נשית ליניב נחמן ולאלון קסטיאל.

טרם הומצאה גרסה נשית. האנס יניב נחמן

טרם הומצאה גרסה נשית. האנס יניב נחמן

זהו ניסיון נואל לייצר סימטריה בשעה שהיא פשוט לא מתקיימת. גבר לא חש פחד מצמית בכל גופו כשהוא שומע עקבים של אישה נוקשים על המדרכה מאחוריו. אישה מחסירה פעימה (או שתיים או חמישים) כשהיא שומעת צעדים של גבר מאחוריה ברחוב צדדי בשעת לילה. היא חושבת לעצמה- 'לעזאזל, הוא עוקב אחרי!' או 'הוא מנסה להשיג אותי' או 'הוא הולך לתקוף אותי ואני לבד כאן ברחוב!' ובהיפוך המגדרים? הגבר יסתקרן ויסתובב או פשוט יתעלם. זו לא אותה חווית חיים, זה לא אותו ניסיון חיים. יצירת הסימטריה השקרית הזו פוגענית ומזלזלת כשלעצמה.

אתה לא יכול באמת לשים את עצמך בנעליה של אישה. אתה יכול להשתדל, אתה יכול לנסות, אתה יכול לדבר עם עשרות ומאות נשים על החוויה שלהן, אתה יכול לרצות להבין באופן העמוק של המילה אבל אתה לא יכול להסתובב בעולם כאישה. וזה בסדר. לא ביקשתי שתתנצל על היותך גבר, אבל לעזאזל, אל תתיימר להציג לי סימטריה, כאילו מתקיים בין גברים לנשים שיוון מלא בכל תחומי החיים ועל הקרקע השוויונית הזו צמח שיר כמו 'טוי' של נטע ברזילי. זה שקר. 'טוי' צמח על הקרקע הכי לא שוויונית בעולם. קרקע של אפליה, הדרה, שנאה, פגיעה ואלימות.

טוי הוא טייק אוף עליכם. רק טייק אוף. לא להאמין שאחרי הטור המתבכיין וההיסטרי הזה, נשים הן אלה שמואשמות חדשות לבקרים בהיסטריה. יכול להיות שמילות השיר לא משהו ויהיה נחמד לחיות בעולם בו שירים לא מעליבים ולא מחפיצים אף אחד אבל בחיי שזו הדאגה האחרונה שיש לי כרגע ואם טמונה בך קצת יושרה, אתה תודה שזו גם הבעיה האחרונה שלך.

רק טייק אוף. תרגיע. נטע ברזילי

רק טייק אוף. תרגיע. נטע ברזילי

נשים שרות על צעצועים, גברים מבצעים טבח

"רק לאחרונה שמעתי מישהי שואלת את חברתה אם היא יכולה "לעשות" בחור שהיה עם אותה חברה בעבר. החברה השיבה לה, "תפדאלי, למה לא? הוא ממתק", משל הציעה לה מרכולת של בשר אדם בשוק"

ושוב בוקובזה מתעלם מההיסטוריה ומהמציאות. שוב, הוא מציג את הסיטואציה בוואקום, שוכח להזכיר עשרות, מאות ואלפי שנים של מיניות נשית מדוכאת, כזו שכלל אינה מתקיימת, שצריך לטאטא אותה מתחת לשטיח, להסתיר, להחביא, להתבייש בה. שוכח לומר ששיחה כזו בכלל לא יכלה להתקיים לפני 20 שנה ובמרבית המקומות בעולם היא עדיין אסורה.

וכשמגיעים מנקודת פתיחה כזו, אין פלא שמשפט כמו "תפאדלי, למה לא? הוא ממתק" מרגיש כמו משהו מעצים. כי משחר ההיסטוריה של האנושות המשפט הזה היה אסור ולא רק לאמירה, הוא היה אסור ברמת המחשבה. נשים לא "עושות" גברים. נשים לא רוצות לעשות גברים. לנשים אין תשוקות, הן לא יכולות להביט בגבר ופשוט לרצות לשכב איתו. הן לא יכולות לראות בו גוף. הן לא יכולות לבקש מחברה שלהן "אישור" לשכב עם האקס שלהן. בתרבויות המתקדמות ביותר זה הופך אותן לשרמוטות. בתרבויות פחות מתקדמות זה ייגמר במלקות או בתלייה. וכשחל עלייך איסור מפורש או עקיף מרגע לידתך, הפרת האיסור הזה היא ניצחון. גם אם לא "תעשי" אותו בסופו של דבר, גם אם לא תיישמי, גם אם ההפרה מתקיימת במחשבות שלך בלבד. היכולת לומר "בהנחה שהצד השני מסכים, יש לי את האפשרות להזדיין עם מי שבא לי, אם וכאשר בא לי" היא פריבילגיה שמרבית הגברים בעולם נולדו איתה ומרבית הנשים בעולם חולמות עליה.

מה שבוקובזה לא מבין זה שהגבר בסיפור שתיאר הוא שולי לחלוטין. הוא לא נוכח בסיפור, הוא בכלל לא הסיפור. המיניות המחוקה של נשים היא הסיפור. הרצון להפסיק את המחיקה הזו היא הסיפור. אפשר להתווכח על הדרך להילחם במחיקה הזו אבל לו היית הוגן, הסיפור הזה היה מוצג עם איזה קונטקסט.

ובשעה שבוקובזה עסוק בטענות על השיר ששלחנו לאירוויזיון, היום פורסם שהרוצח מטורונטו הוא ככל הנראה מיזוגן שפעל מתוך שנאת נשים. הנה ההבדל הדק בין החפצה, שובניזם ומיזוגניה להחפצה ולמיזאנדריה שאתה ממהר לבכות עליה- אצל נשים זה נגמר בשיר באירוויזיון עם קולות רקע של תרנגולת. אצל גברים זה נגמר בעשר גופות שרועות על הקרקע. תפסיק לבלבל את המוח.