הרבה שנים שהתרחקתי מהיום הזה שנקרא יום ירושלים. כמי שגדלה והתחנכה בירושלים היום הזה שהיה אמור להיות כל השנים גם יום חגי, הפך ליום זר ומנוכר. המוני אנשים שהגיעו מחוץ לירושלים הביאו אותנו להסתגר בבית ולא לצאת ממנו. מצעד הדגלים המפורסם, שהפך מגזרי וממדר, ושנים שגם היתה בו אלימות ולאומנות, כל אלו ועוד, הביאו אותי ואת שכמותי רק לחכות שהיום יעבור.

אלא שלפני חמש שנים, כשיובל הבן הבכור שלי היה בן שנה וחצי, התקבצנו כמה משפחות צעירות כדי להתבאס יחד ממה שנהיה מהיום הזה שאמור להיות חגיגי ושמח. נפלה לנו ההכרה שזה לא מגיע לירושלים ושגם אנחנו רוצות ורוצים להיות חלק מהחגיגות. כך מצאנו את עצמנו בצעדה "אלטרנטיבית" שיזמנו חמש משפחות על פארק המסילה' כמה סמלי, בכחול לבן עם דגל ישראל, בקבוק מים ובוקסה קטנה ואמונה גדולה שמגיע לירושלים שנחגוג אותה ועבורה. חמש שנים עברו מאז, והיוזמה הזו הפכה לצעדת הקהילות הירושלמיות בהובלתה של התנועה הירושלמית. הצעדה הזו שהתחילה מכמה משפחות, היא הצעדה המרכזית של הקהילות בירושלים והפכה עם השנים למקום של חגיגה לאלפי נשים, אנשים וטף.

ומאז, התווספו עוד עשרות יוזמות של תקווה ביום ירושלים, של ירושלמיות וירושלמים שהחליטו לקחת אחריות על העיר הזו עם כל המורכבות, הכובד והמשקל שהיא מביאה איתה. מצעד של פרחים ומעגלי שיח, סיורים ומפגשים בין מגזרים בירושלים, יום האחר ועוד... כל אלו ועוד ממלאים אותי בתקווה.

אולי אני נאיבית ובוודאי שלא הכל מושלם ועבודה רבה עוד לפנינו בין המגזרים, בשכונות בירושלים, במפגש וביצירה המשותפת. אלא שהיום - יום ירושלים - אני רוצה לחגוג את המגוון של ירושלים ואת היצירה, היוזמות, הקהילתיות והחברה האזרחית, מתוך אמונה והבנה שהסיפור המרכזי של ירושלים בעשור האחרון ובעשור שעוד יבוא הוא הסיפור של החברה האזרחית, זו שהפסיקה מזמן להיות אדישה, שהולכת ומתחזקת, שלוקחת אחריות על עיצוב העיר בתחומים השונים: כלכלה, חינוך, פוליטיקה, מזרח ומערב העיר ועוד...

ההבנה שאף ציבור לא הולך להיעלם מפה היא הכרחית וכדי שנמשיך לדאוג לכך שנוכל לחיות זה לצד זו ולעיר שלנו שתצליח בתחומים השונים, צריך לצאת לפעולה. ומציון – תצא תורה, זו כבר עובדה בשטח.

יהיו מי שימשיכו לנסות להטות את החגיגה וכאן התפקיד שלנו. וכשאני חושבת על יום ירושלים, נדמה לי כי הסיפור של הצעדה הוא גם הסיפור של ירושלים. העיר האהובה שלנו שביום יום יכולה להיות מכאיבה ומתסכלת, יכולה להיות גם עיר של חיבורים, של מפגש, הכרות ויצירה.

אולי נדבקתי במחלת הסינדרום הירושלמית ובכל זאת - זאת ירושלים של אבני החושן, זאת ירושלים הבנויה לתלפיות. זאת ירושלים של משפחות צעירות, זאת ירושלים של פעילות ופעילים חברתיים. זאת ירושלים של יצירה וחדשנות בתחומים רבים, זאת ירושלים שממנה יוצאות הבשורות שמשפיעות על כל החברה הישראלית, בשורות עליהן עמלו כל אלו מי שלא מוכנים לוותר על העיר שלהם ואני בתוכם.

**********

רני חזון – וייס, מנהלת תיכון דרור בירושלים, מיוזמות צעדת הקהילות הירושלמיות וחברה בתנועה הירושלמית