ביום שבו מדינה שלמה חגגה את ניצחון קבלת השונה, את ההעצמה הנשית והאישית שהעניקה נטע ברזילי לכולנו, ביום שבו תושבי הדרום רגע לפני צעדת הנכבה חגגו את ניצחונה הגדול של אלונה ברקת עם אליפות שלישית ברציפות לאדומים מהפועל באר שבע, ביום הזה ממש התרחש עוד אירוע שמלמד שלמרות כל ההישגים של הנשים המופלאות הללו, הכיוון שאליו אנחנו צועדים וצועדות הוא אחורה ובמרץ.

שלושה בתי ספר תיכון הוזמנו להצגה לכבוד יום ירושלים במרכז התרבות העירוני בכפר סבא, האחד חילוני ושניים דתיים, ונחשו מה? המדרשה והאולפנה התיישבו בהפרדה מגדרית אז הפרידו גם את בית הספר החילוני, בנים מקדימה ובנות מאחורה. עמרי מניב שפרסם לראשונה את הסיפור בחדשות 10 ציין כי אפילו עמדות הכיבוד בחוץ הועמדו בהפרדה, האחת לבנים ואחת לבנות פן ייאלצו לחלוק ביניהם את הבמבה או הוופלים שהוגשו שם. מבינים? זו הרמה אליה הגענו, וופלים בהפרדה.

אחרי ההצגה, כתבה תלמידת התיכון החילוני אור חזן חביב את הדברים הבאים:

”מתאפקת לא לצעוק.
עד מתי?!
עד מתי נכבד בלי לקבל כבוד בחזרה?
עד מתי נשתוק ולא נילחם על הזהות שלנו?"

ובאמת מי היה שם במרכז התרבות העירוני כדי לצעוק?  ובכן דבר ראשון הצוות החינוכי. איך יכול להיות שבשנת 2018 המורות והמורים (לרוב מורות) בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא, אחד התיכונים המכובדים במדינה, לא הקימו זעקה והתנגדו לבקשה הזו. מה לגיטימי בה? יתכבדו וישבו תלמידי התיכון הדתי בהפרדה אם זה מה שהם רוצים אבל מדוע להפריד את בית הספר החילוני? לפי דיווח בהארץ לא רק שזה לא קרה אלא להפך, כאשר ניסו מספר בנות לשבת ליד בנים, המורות הן שהובילו אותן לאחור. בעיריית כפר סבא תלו את ההאשמה "בשיקול דעת מוטעה שהפעילה מורה בעת שסידרה את התלמידים באולם," ואיפה היו חברותיה וחבריה כשזה קרה? איך לא קם אף אחד מהם ואמר עד כאן? כשהנהגת ההורים העירונית בכפר סבא החלה לברר את העניין הסתבר שבתי הספר הדתיים כלל לא ביקשו את ההפרדה, זו הייתה יוזמה של אחת המורות בבית הספר החילוני.

אולם הצוות החינוכי לא היה היחיד שכשל במבחן הזה. תלמידות ותלמידי בית ספר תיכון, שעברו שיעור או שניים באזרחות, שאני מקווה ששמעו דבר או שניים על שיוויון, איך אתם לא קמתם ואמרתם שאתם לא מוכנים להפרדה הזו?   אני גם תוהה מדוע החליט מי שהחליט, וכנראה במקרה הזה החליטה מי שהחליטה, שהבנים יושבים מקדימה והבנות מאחורה. אולי חשבה שרצוי שהבנים ייראו יותר טוב, אולי חשבה שרצוי שהבנים יתרכזו בבמה ולא בבנות אם יישבו לפניהן. הרי זה הבסיס להפרדה מגדרית באוטובוסים, לא לפגוע בנפשותיהם הרעועות של הגברים שלא יעמדו בפיתוי מול נשים שיישבו לפניהן באוטובוס.

קו אחד רציף מחבר בין ההפרדה בהצגה הזו, להפרדה בהרצאה של הנשיא בדימוס אהרן ברק באוניברסיטת בר אילן, להפרדה בין צוערים וצוערות בבה"ד 1 ולהפרדה שביקשו משרד החינוך לקיים בפעילות "משחקים של פעם" שבעקבות המאמרים שפרסמנו כאן באון לייף ובכלי תקשורת אחרים פשוט בוטלה. מאחורי כל אחד מהאירועים האלה עומדת הטענה שצריך לכבד את רגשות הדתיים וזה תמיד אבל תמיד בא על חשבון החילונים ועל חשבון הנשים. המיעוט מקבל זכויות יתר של התחשבות מול הרוב שרגשותיו וערכיו פשוט אינם חשובים, ודווקא במקום שבו אפשר היה לכבד את כל הנוכחים ולאפשר לכל אחד לפעול בהתאם לערכיו ורגשותיו – הדתיים בהפרדה והחילונים לא.

והסכנה האמיתית היא לא באירוע כזה או אחר אלא בהצטברות המקרים ובאדישות שלנו החילונים למולם, בכך שאנחנו מתרגלים. כי זה מה שעבר בראש למורות (קשה לקרוא להן היום מחנכות), לכבד את הרגשות של הדתיים, או כפי שכינה זאת רביב דרוקר במאמר התמיכה שלו בהפרדה בהרצאה של אהרן ברק "ויתור לא עצום". ובכן, רביב, זה ויתור עצום. הבנאליה של ההפרדה בין בנים ובנות במרחב הציבורי שלנו היא סכנה אמתית לאופיה של ישראל ולדמוקרטיה שלה, לא פחות. ובשלב הבא תגיע הדרישה להקרנות נפרדות בבתי הקולנוע או בטורים למשרד הפנים.

נטע ברזילי אמרה אמש במסיבת עיתונאים אחרי זכייתה כי אם נטע הקטנה הייתה רואה מודלים כמוה כשהייתה קטנה, החיים שלה היו קלים יותר. באין מודלים חינוכיים בבית הספר שמאפשרים להפרדה כזו לקרות, התפקיד שלנו כהורים מתחדד ביתר שאת – אנחנו צריכים להיות מי שמגלים אפס סובלנות כלפי מי שפוגע בערכים וברגשות שלנו, אנחנו צריכים להסביר לילדים שלנו שכשהם נתקלים ברעיונות כאלה, הם הראשונים שצריכים להתנגד. לפגיעה בחלש, באחר, בשונה, וכן גם לפגיעה ברוב הדומם.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp