יום שני בבוקר, בוקר שיגרתי. אנחנו יושבים לשתות את הקפה הראשון יחד. אני ובן זוגי, כשבינינו מתרוצצת בשמחה התינוקת שלי, שי לי.

שי לי נולדה אחרי ארבע שנים של טיפולי פוריות קשים, פיזית ורגשית.

ההחלטה שלי לדבוק בחיים כדי להביא חיים ולהמשיך את מה שנלקח ממני בבת אחת, האמהות שלי, הייתה אחת ההחלטות הקשות והאמיצות שקיבלתי אחרי הרצח המזעזע של שלושת ילדיי: עומר, רוני ואור שנרצחו על ידי מי שהתיימר להיקרא "אבא" שלהם.

אמנם בחרתי להמשיך בחיים, אך הפצע המדמם הזה גועש בי ללא שליטה בכל פעם שאני נתקלת בסיטואציות הנושקות לכאב הפרטי שלי. אפילו כתבה חסרת מהות במאקו כשהמראיינת מתיימרת לומר כי החברה שלנו היא לא חברה נקמנית ורוצה לשמוע חרטה מרוצח.

רוז פיזם ז"ל

רוז פיזם ז"ל

את הכתבה, אני מודה, לא קראתי ואין בכוונתי לקרוא כי אני לא מתכוונת לרדת נמוך כל כך. שמעתי עליה בתכנית הבוקר של ניב רסקין כשהמראיינת, ליאת בר סתיו,  אשר ראיינה את רוצח רוז פיזם הגיעה לתכנית.

הנה קצת רקע:

לפני עשר שנים הארץ געשה למראה ילדה קטנה עם עיניים כחולות וגדולות שנעלמה כ"רוח רפאים" ואף אחד לא מצא אותה. אולי מדויק יותר לומר, שאף אחד לא חיפש אותה. שלושה חודשים וחצי שגופתה הייתה בתוך מזוודה, ואף אחד לא טרח ללכת למשטרה ולדווח על היעלמותה. גם לא האיש השפל שרצח אותה ועכשיו מביע "חרטה" כדי לקבל הקלות כלשהן שאולי יש לאנשים מהסוג השפל ביותר, כזה שמחביא ילדה קטנה וחסרת אונים במזוודה וזורק אותה לירקון.

שלושה חודשים וחצי שהיא לא נמצאה, מוות אכזרי ביותר שביצעו שני אנשים: "סבא" שלה שהתאהב ב"אמא" שלה ושניהם כנראה הרגישו שהיא מפריעה להם להקים בית של אהבה סוערת, כזו של "האגדות", או של הסיוטים.

רוז נרצחה בדם קר  על ידי אדם מניפולטיבי ששינה לדברי החוקרים 15 גרסאות בזו אחר זו, בקור רוח ובניסיון לברוח ממעשה לא אנושי נתעב וחסר שפיות.

נוכח הכתבה הזו אני יושבת וכותבת את הכאב, התסכול והגעגוע לילדים שלי אבל לא זוכרת מתי בכיתי ככה לאחרונה. אולי רוז הפכה להיות עכשיו גם קצת הילדה שלי, ילדה קטנה ששילמה בחייה בגלל קנאה מטורפת ושנאה בלתי מוסברת.

תוך כדי הכתיבה מנסה למצוא את המילים הנכונות שידייקו אותי לכל התחושות הקשות שהציפו אותי כל כך היום, והשאלות כל כך קשות.

למה אין מוות לרוצחי ילדים? למה נתנו לו בכלל במה? האם באמת מעניין מישהו במדינה הזו לשמוע חרטה של רוצח שפל שרצח ילדה בת חמש רק כי היא בכתה והפריעה את מנוחתו ? או שמא זו גחמה של מראיינת אחת שזו צורת מחשבתה הבלעדית?

לאן הגענו? האם אין לנו באמת על מה לדבר אלא על לגיטימציה של חרטה ומחילה שלנו כחברה אנושית למעשים בלתי אנושיים? האם זה באמת הרצון של חברה מתוקנת לומר 'לא לנקמה שלנו' כחברה על פי דבריה של המראיינת, ולאפשר לנו לשמוע בהגיון את הבלתי הגיוני?

אז התשובה שלי אליה ולכל המתיימרים לחשוב כך, אלה שלא נרצחו להם ילדים ואולי חיים בעולם אוטופי, כזה שמקבלים בו חינם אין כסף כרטיס טיסה חד כיווני לללה-לנד:

לא! את החברה זה לא מעניין!

ואולי  אני כותבת כאן "על עיוור" ומתייחסת לכתבה שאותה לא קראתי וגם לא מתכוונת לטרוח לקרוא,  כתבות מהסוג הרדוד, נמוך וצהוב  ובטח שלא לצלול לעומק הסירחון של מה שעשוי להיקרא "עיתונות חופשית", אך כן מאחלת לרוצח השפל הזה, המניפולטיבי, חסר הבושה, אנושיות וכל זיק של אינטגריטי בדיוק מה שאני מאחלת לרוצח שלושת ילדיי: חיים בסבל ומוות בייסורים קשים.