מדי פעם כשיש עניין אקטואלי לעסוק בזנות אני מקבלת מבול של שיחות טלפון ממערכות חדשות או תוכניות טלוויזיה בהן אני נשאלת אם יש ״זונה״ שתוכל לדבר בתכנית. פעם גם נשאלתי אם ״יש זונה שמדברת מעולה״. אני יודעת איך זה עובד, גם אני עבדתי פעם בתקשורת והתבקשתי לאתר נשים בזנות שידברו מול מצלמה כשהתעורר הרצון להעלות מודעות. נהגתי גם להתעצבן כשנשים שעומדות בראש ארגונים שאמרו לי ׳לא׳. בייאושי למלא אחר המשימה לא ממש הייתי פנויה להסברים אותם אני נותנת היום מצדו השני של המתרס ובעיקר מיהרתי לעשות טלפון נוסף בתקווה שיביא אותי לעבר המרואיינת הנכספת.

כמה שנים מאוחר יותר, ואחרי שייסדתי את עמותת ״המכללה״ הפועלת למען שיקום תעסוקתי של נשים שורדות ואלימות יחד עם איריס שטרן לוי, אופן הסיקור והתחקור בנושא נראה לי מעוות ממש כמו פניהן של הנשים שהוצגו בחמישי האחרון בתכנית ״פנים אמתיות״, תכנית שעסקה כולה בתעשיית הזנות.

מה היה לנו? אופן סיקור רווח ומשוכפל של תופעה מורכבת שיש כל כך הרבה לומר עליה בכל כך הרבה דרכים. אמנם עיקר אוכלוסיית הזנות הן נשים (כ90% ), אבל התכנית כללה מצעד של גברים שקיבלו דקות מסך ארוכות בקטגוריית המומחים וביניהם שני מפעילים של מכון העיסוי ״טרופיקנה״ שעשו הכול כדי שבאמת נחשוב שעיקר הפעילות המתרחשת בין כתלי מכון העיסוי הוא מסאז׳ מקצועי ושהם בעצם עושים טובה לנשים, לגברים ולאומה כולה. היו בתכנית גם נשים, לא אומרת שלא. הן הוצגו כמו שבדרך כלל נשים מוצגות בעיקר בכתבות מהסוג הזה: מפוקסלות, מוסתרות, לבושות חשוף, על עמוד, או ״זונות״ מהתחנה המרכזית. נוסיף סיפור על מקרה אונס של גלית שהיא זונה על ידי סודני (כאילו תמיד נהוג לדווח על מוצא האנס) וסיימנו לענות על כל הסעיפים להשלמת הקלישאה.

מה עוד? שימוש רווח במונחים ״בחורות״, ״בנות״, ״זונות״, כשלמעשה מדובר בנשים. הצגת דילמה מוסרית קשה להכרעה: חלוקה בין התושבים ה״נורמטיבים״ ל״זונות״ שהיה צריך להרחיק לשולי העיר כדי שלא יפריעו, גם אם מצבן יהיה ״קצת יותר קשה״. ככה זה כשצריך להכריע בדילמה על מי לשמור אמר ניצב בדימוס משה טיומקין: על ״הציבור הנורמטיבי״ או על ״בנות שהן זונות״. בחירתה של סופי ממש.

הטיעון שתמיד נאמר בהקשרים האלה הוא שצריך לשמוע את כל הצדדים. אז אני חושבת שיש צדדים שלא צריך לשמוע ובטח שלא בפריים טיים. לא מעניין אותי לשמוע מה יש לאיש שמפעיל מכון עיסוי לומר. לא מעניין אותי לשמוע את הצידוקים הכלכליים שלו לזנות, או כמה זה הכרחי כדי שהגברים יהיו מרוצים ורגועים (טיעון שנשמע כמה פעמים במהלך התכנית), כי מה לעשות? הם גברים. אני גם לא רוצה לשמוע את ההסבר המלומד של בוקי נאה שאמר שככה גברים מתרעננים בתום יום עבודה מפרך לפני שהם חוזרים לנשים הצועקות שלהם. התוצאה של משדר כזה, היא שבעקבותיו יש אנשים שמקבלים אישורים על הצדקות כאלה.

כרגיל, נשים הם המניע של כל התופעה – כי הן צועקות על הגברים שהתחתנו אתם, כי הן צריכות כסף. אף מילה על מי שבאמת מניע את הגלגל הזה: גברים שצורכים מין. לא הוזכר אף ניסיון שהתרחש אל מול המצלמה או מאחוריה להגיע אליהם, לשאול אותם על החיים שלהם, מה מניע אותם, מה קרה להם בחיים שהוביל אותם לשלם עבור מין. את המאמצים שניכרו על המסך לשכנע נשים לספק את הפרטים הצהובים (שתמיד מצפים מהן לשמוע כי רק ככה יש להן קיום), אפשר היה להשקיע  בלמצוא את אותם גברים שנוסעים עם מכוניות החברה שלהם והבוסטרים במכונית לתל ברוך. אם לא את הגברים עצמם, אז חוקרות שחקרו וחוקרות אותם. רק על המחשב שלי נמצאות כמה עבודות אקדמאיות מרתקות של נשים חכמות שהייתי יכולה לשלוח למערכת. זה היה לוקח הרבה פחות זמן מאשר לנסות להסביר שזה לא סביר לבקש מאישה לספק את הפרטים הקשים על חייה מול מצלמה ואנשים שהיא לא מכירה. כיוון שאני לא הייתי רוצה לדבר על המקומות הכי חשוכים שלי אני לא מצפה ממישהי אחרת לעשות את זה.

במקום לספק הצדקות לכך שהזנות תמיד תתקיים, ואין מה לעשות וככה זה גברים, אפשר רגע לנסות להבין את הנתון ששלוש מתוך ארבע נשים רוצות לצאת מהזנות, אך לא עושות כן בגלל היעדר פתרונות. אפשר היה לשאול את המרואיינת שרואיינה ברחוב וסיפרה על זה שיצאה מהזנות ועבדה בכיכר במדינה אבל חזרה לזנות כי כמה אפשר שירמסו אותה למה היא מתכוונת? ואז לשמוע איך החברה מתייחסת לנשים כשהן מנסות להשתלב בשוק העבודה. אפשר לדבר על זה שיש פתרון פשוט לתופעת הזנות - ליישם את תכניות השיקום שכבר מוכנות אבל בינתיים מעלות אבק. אפשר לדבר על זה שיש כספים שאפשר להשתמש בהם כדי לתת תמיכה לנשים שרוצות לצאת מהזנות,  על העובדה שיש כל כך הרבה ארגונים לא ממשלתיים שמנסים לספק פתרונות ולכבות שריפות ומה זה בעצם אומר על המדינה שאנחנו חיות וחיים בה.

ואפשר גם לא. לא לדבר על מה שחשוב, לא לעסוק במה הפיתרון, וזה בדיוק מה שעשה אמנון לוי.

תגיות , , ,